בפרשת כי תבוא מופיעה פרשת ביעור המעשרות:
כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת-כָּל-מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר וְנָתַתָּה לַלֵּוִי לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ. וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן-הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה כְּכָל-מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי לֹא-עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא-אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא-בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא-נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן-הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת-עַמְּךָ אֶת-יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.
יש פער גדול בין הפרשה כפשוטה ובין האופן בו העמידו אותה חכמים. על פי פשוטו של מקרא, ביעור המעשרות מתייחס לכל המעשרות. כל מה שנותר בביתו של אדם לאחר השנה השלישית, הן המעשרות המיועדים לכהן, הן ללוי והן לאכילה בירושלים, כולם ניתנים לעניים [הלוי מופיע כאן כאיבר בקבוצת העניים ולא כאיבר בקבוצת עובדי המקדש הזכאים למתנות]. ביחס לכל המעשרות אומר האדם 'ביערתי הקודש מן הבית'.
חכמים - ורש"י כדרכו מביא את תמצית תורתם - למדו כך את הפרשה:
ביערתי הקודש מהבית - זה מעשר שני [מעשר המופרש בשנה השניה, והבעלים צריך להעלותו לירושלים ולאכלם שם] ונטע רבעי [פירות העץ בשנה הרביעית לנטיעה. בשלוש השנים הראשונות הפירות אסורים באכילה (ערלה), ובשנה הרביעית דינם כמעשר שני שהבעלים צריכים להעלותם לירושלים]. על פי חכמים, הביעור כאן משמעו שאותם פירות שבמהלך השנים לא העלה אותם לירושלים, עכשיו הוא חייב להשלים ולהעלותם אליה.
וגם נתתיו ללוי - זה מעשר ראשון [המיועד ללוויים]. המילה 'וגם' שהיא מילת ריבוי מאפשרת לכלול כאן גם את התרומה [מתנה קטנה בכמותה המיועדת לכהנים] ואת הביכורים [יבול ראשון המובא לירושלים, אל הכהנים].
לגר ליתום ולאלמנה - זה מעשר עני. [בשנה השלישית והשישית במחזור שבע השנים בין שמיטה לשמיטה, במקום מעשר שני מפרישים מעשר עני המיועד לשכבות החלשות הכוללות את הגר (העובדים הזרים הגרים בארץ) ואת היתומים והאלמנות).
נמצא, בעוד שעל פי פשוטו של מקרא כל המעשרות שלא חולקו ניתנים לעניים בשעת הביעור, על פי חכמים כל מעשר מוצא דרכו ליעדו - זה לכהן, זה ללוי, זה לירושלים ורק מעשרות העניים - לעניים.
מה היה שיקול הדעת של חכמים כשדרשו את הפרשה בניגוד לפשטה? אני מניח שהם לא היו מוכנים לקבל כי מתנה ייעודית שמושג הקדושה חל עליה, תמצא את דרכה בשנה השלישית לקבוצה הפתוחה של העניים. כהן הוא מעמד סגור, רק מי שנולד כהן הוא כהן. עני הוא מעמד פתוח, כל אחד יכול עם תהפוכות הזמן להיות לעני. בעולמם של חכמים התרומה [למשל] היא קדושה בהיותה מיועדת לכהן, לא יעלה על הדעת שעני שאיננו כהן יקבל אותה בכל נסיבות שהן.
ברצוני להזמין אתכם להתבונן בפשוטו של מקרא. מהי תפישת הקדושה המאפשרת מעבר של תרומה ומעשר בשנה השלישית מהכוהנים והלוויים אל העניים?
בכדי לענות על השאלה הזאת, עלינו להתבונן בשני מושגים: ה'קדושה' וה'עוני'. ה'קדושה' היא מושג היסוד בשפה הדתית. היא מצאה את דרכה גם אל השפה החילונית - יכול אדם לומר על ערך החשוב לו: 'זה קודש הקודשים שלי'. אבל ברור שיש משהו נוסף ב'קדושה', מעבר ל'חשיבות'. מהו הדבר? קשה לומר. הוגים שונים - למשל ישעיהו ליבוביץ' מחד גיסא ורודולף אוטו מאידך גיסא - ניסו לתפוס את המותר החמקמק על ידי בחינת התגובה להופעתו. ישעיהו ליבוביץ' הצביע על המשנה במסכת כלים:
עשר קדושות הן: ארץ ישראל, מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה--שמביאין ממנה העומר והביכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות... [כלים פרק א' משנה ו']
על השאלה 'ומהי קדושתה?' לא עונה המשנה בדברי סוד מעורפלים המנסים לגעת במהות ה'קדושה', אלא מתארת את ה'תגובה' ההלכתית לקדושה - חובת הבאת עומר ביכורים ושתי הלחם. רודולף אוטו בספרו 'על הקדושה' עושה עבודה דומה במישור הפסיכולוגי. מאחר ואי אפשר לענות על השאלה 'מהי הקדושה?', הוא חוקר את התגובה הנפשית ל'קדושה'.
אם נתבונן בפרשתנו בעין שכזאת, נגלה דבר מעניין. היחס לקדושה נחלק לשני חלקים. האחד - ייעוד הפירות הקדושים לאנשים הקדושים או למקום הקדוש: הכוהנים, הלוויים וירושלים. השני - ייעוד הפירות הקדושים לעניים. היקש לוגי יוביל אותנו למסקנה: יש קדושה באנשים העניים.
האומנם?בדת הנוצרית המגמה הזאת בולטת. הקדושה שבעוני הובילה כמה וכמה קבוצות בנצרות להפוך את העוני לאידיאל, ולהמליץ לאדם על חיי עוני. בעולמה של התורה היהודית לא מצאנו הפרזה עד כדי כך, אך כן מצאנו שני דברים: האחד - סימון הסכנה שבעושר, השני - הצבעה על יתרונות רוחניים של העוני. מכאן לא נגזר עידוד העוני, אלא חובה לזכור גם בימי הצלחה ועושר את העוני הפרטי והכללי שבביוגרפיה האישית והלאומית שלנו:
כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה... אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם--לֹא-תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ... הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ, יִרְבֶּה. וְרָם, לְבָבֶךָ; וְשָׁכַחְתָּ אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן, אֲשֶׁר אֵין-מָיִם; הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם, מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ: לְמַעַן עַנֹּתְךָ, וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ--לְהֵיטִבְךָ, בְּאַחֲרִיתֶךָ. וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ, אֶת-ה' אֱלֹהֶיךָ--כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל: לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה. [דברים ח']
חכמים הפכו את הפרשה למסמנת בעיה כללית של גסות הרוח:
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודה זרה.
כתוב כאן (משלי ט"ז) 'תועבת ה' כל גבה לב' וכתוב שם (דברים ז') 'ולא תביא תועבה אל ביתך'.
ורבי יוחנן עצמו אמר: כאילו כפר בעיקר, שנאמר: (דברים ח') 'ורם לבבך ושכחת את ה' אלוהיך...' [סוטה ד' ע"ב]
בדורות מאוחרים יותר של האמוראים, חלה תפנית נוספת כאשר הם העמידו את הערך השלילי של גסות הרוח כמצוות לא תעשה:
אזהרה לגסי הרוח מנין? [אזהרה היא תנאי הכרחי לקיום מצוות לא תעשה על פי החכמים]
אמר רבא אמר זעירי: (ירמיהו י"ג) 'שמעו והאזינו אל תגבהו'.
רב נחמן בר יצחק אמר מכאן: (דברים ח') 'ורם לבבך ושכחת', וכתוב (דברים ח') 'השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך'. וכדרבי אבין אמר רבי אילעא, שאמר רבי אבין אמר רבי אילעא: כל מקום שנאמר 'השמר' 'פן' ו'אל' אינו אלא בלא תעשה. [שם ה' ע"א]
הרמב"ם הביא את הדברים כהלכה פסוקה:
ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק עד הקצה האחר, והוא גובה הלב, שאין הדרך הטובה שיהיה האדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאוד. ולפיכך נאמר במשה רבנו 'עניו מאוד' (במדבר י"ב ג'), ולא נאמר עניו בלבד. ולפיכך ציוו חכמים, מאוד מאוד הוי שפל רוח. ועוד אמרו שכל המגביה ליבו כפר בעיקר, שנאמר 'ורם לבבך, ושכחת את ה' אלוהיך' (דברים ח' י"ד). [הלכות דעות פרק ב']
חכמים ידעו להציג ביקורת עצמית חריפה, וגם בתחום זה של היחס לעוני עשו כן. לאחר שהדיחו יושבי בית המדרש את רבן גמליאל, הוא הלך לפייס את רבי יהושע שהפגיעה שפגע בו רבן גמליאל היתה העילה להדחה. וכך מתואר הביקור:
...אמר רבן גמליאל: 'הואיל וכך היה, אלך ואפייסו לרבי יהושע.
כשהגיע לביתו, ראה את קירות הבית שהם שחורים.
אמר לו [רבן גמליאל לרבי יהושע]: 'מכותלי ביתך אתה ניכר שפחמי אתה.'
אמר לו [רבי יהושע לרבן גמליאל]: 'אוי לו לדור שאתה פרנסו, שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים, במה הם מתפרנסים ובמה הם ניזונים.'
אמר לו [רבן גמליאל לרבי יהושע]: 'נעניתי לך [פגעתי בך],מחול לי.'
לא השגיח בו [רבי יהושע ברבן גמליאל. לא רצה למחול לו].
'עשה בשביל כבוד אבא' [רבן שמעון בן רבן גמליאל הזקן]
התפייס [רבי יהושע]. [ברכות כ"ח ע"א]
נחזור לפרשתנו. התורה מורה כי המאכלים הקדושים שיועדו לאנשים הקדושים מגיעים בסופו של דבר בשעת הביעור - לעניים. הסקנו מכאן כי התורה רואה קדושה בעוני. אנחנו לא יודעים מה היא הקדושה, אבל אפשר להרגיש קצת את תחומה. גסות הרוח וגובה הלב הן מידות הפוכות לקדושה. הענווה היא המידה המסמנת את הקרבה לקדושה. אל מול הקדושה נוצרת בתודעת האדם הענווה. אין ערך חיובי בלהיות עני, ראוי לאדם להתאמץ ולפרנס עצמו ובני ביתו באופן מכובד. אבל בין אם הוא עני ובין אם הוא עשיר, בין אם הוא עשיר מבית הוריו ובין אם עבר מעוני לעושר, עליו לזכור כי מידת העני - הענווה - היא מידה ראויה, ומידת העשיר - הגאווה - היא מידה פסולה. הענווה נוצרת או ממצב חיים רעוע, או מהנגיעה בקדושה. על כן אשרינו שיש לנו באוצר זיכרוננו הלאומי תקופה של עוני, הצורבת בתודעה את נוכחות הקדושה. אליה חשוב לחזור, כדי שלא יגבה לבנו ולא ירום.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים