על הלב העיניים והאוזניים

בסוף פרשת כי תבוא, אומר משה לבני ישראל:

וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

ההבנה הרגילה והפשוטה של ההיגד, היא המדובר באטימות התודעה. יש מצבים בהם החושים קולטים את המראות ואת הקולות, אך הלב חסום מלעבוד על משמעותם. על פי פרשנות זו, הפסוק מדבר בלשון הגזמה שמטרתה הדגשה. העיניים ראו והאוזניים שמעו, אך מחמת בלימת הפשר - כאילו שהן לא ראו ולא שמעו. על פי תמונה זו, יש והלב מסיר את חותמו, ואז כאילו יש ראיה חדשה. כך כותב הראי"ה באורות התשובה [ה' ב']:

נגד כל חלק של כיעור שמסתלק מנשמת האדם על ידי הסכמתו הפנימית של אור התשובה, מתגלים עולמות מלאים בבהירותם העליונה בקרב נשמתו. כל העברת חטא דומה להסרת דבר החוצץ מעל העין הרואה, ואופק ראיה שלם מתגלה, אור מרחבי שמים וארץ וכל אשר בהם.

התמונה הזאת, המורה על חסימה בראייה, באה לידי ביטוי בשפת התנ"ך כעורלת הלב וכקריאה להסרתה:

אוֹ אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל... [ויקרא כ"ו מ"א]

וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד.[דברים י' ט"ז]

הִמֹּלוּ לַה' וְהָסִרוּ עָרְלוֹת לְבַבְכֶם... [ירמיהו ד' ד']

הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וּפָקַדְתִּי עַל כָּל מוּל בְּעָרְלָה. עַל מִצְרַיִם וְעַל יְהוּדָה וְעַל אֱדוֹם וְעַל בְּנֵי עַמּוֹן וְעַל מוֹאָב וְעַל כָּל קְצוּצֵי פֵאָה הַיֹּשְׁבִים בַּמִּדְבָּר כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב. [שם ט' כ"ד-כ"ה]

הערלה יכולה להתייחס לא רק ללב, אלא גם לאיבר החיצון הקולט קולות או מראות:

עַל מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה וְיִשְׁמָעוּ הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב. [ירמיהו ו' י"א]

גם כאן הרושם הוא שהאוזן כאילו ערלה, ולמעשה הערלה היא ערלת הלב. עתה בואו ונפנה לשתי הצעות נוספות, הנותנות פשרים אחרים לפסוקים. המכנה המתודי המשותף לשתי ההצעות, הוא מתן אמון בפסוקים. בואו ולא נמהר לתת לפסוקים משמעות מטפורית או של 'כאילו', נניח הנחת עבודה שהם רוצים לומר את אשר הם אומרים.

הצעה ראשונה

בואו ונחזור לפסוק שבפרשתנו:

וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

גם הפעם נפרש אותו כעומד על תמונת הערלה, אך הפעם נלך עם המילים עד הסוף. בקריאה זו, יש מצב תודעתי בו החסימה היא כפשוטה: לא שומעים את המילים ולא רואים את המראות. כל אחד מאיתנו שיתבונן בעצמו יזהה מצב שכזה. חוסר שימת הלב גורם לכך שלמרות שהמילים נאמרו בקרבתי - לא שמעתי אותן. למרות שהמראות היו בהישג העין - לא ראיתי אותם. הקריאה של משה היא להתחדשות, לחיי ערנות בהם אין ערלה על ליבנו. בחיים כאלה הלב פתוח, ועמו נפקחות העיניים והאוזניים לראות את המראות ולשמוע את הקולות. הפקיחה יכולה גם להיות שלילית, בעיני מי שהערנות והמודעות הם אסורים בעיניו:

וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. [בראשית ג' ז']

מכאן עולה שאלה אותה נותיר תלויה בבית מדרשנו: מנין נדע איזו פקיחה ראויה ואיזו איננה ראויה? האם אפשר לשלוט בפקיחת העיניים? האין הפקיחה מעבר לטוב ולרע, ערך כשהיא לעצמה?

הצעה שנייה

הצעה זו חריפה מקודמתה. בואו ונשוב לפסוק מפרשתנו, ראשית התבוננותנו:

וְלֹא נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה:

עתה נשמע מהפסוק, לא קריאה להסרת עורלת הלב, ואף לא לפקיחת עיניים ואוזניים. בקריאה זו נשמע, כי מכאן ואילך יתן ה' לכם לב אוזניים ועיניים. זהו קצה קרחון של תמונה שלימה המפוזרת ברחבי התנ"ך, תמונה של אפשרות יצירת תודעה חדשה ואלטרנטיבית. לא פקיחת עיניים, אלא יצירת עיניים חדשות. לא פתיחת אוזניים, אלא נתינת אוזניים חדשות. לא הסרת ערלת הלב, אלא בריאת לב חדש.

הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת כָּל פִּשְׁעֵיכֶם אֲשֶׁר פְּשַׁעְתֶּם בָּם וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל: [יחקאל י"ח ל"א]

וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר: [יחזקאל ל"ו כ"ו]

לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי: [תהילים נ"א י"ב]

אפשר למשוך את הביטויים האלה לכיוון ההתחדשות, ופתיחת האטומים והחסומים. אבל אפשר לראות בהם ביטויים חדים המורים על אפשרות של בריאת תודעה חדשה. אם תרצו, הרי גם כאן שתי אפשרויות: ביחזקאל ל"ו ברור כי המדובר בהמרה של התודעה הישנה בתודעה חדשה. ביחזקאל י"ח ובתהילים אפשר להעמיד תמונה זהה, אך אפשר להעמיד בריאה של לב חדש המתפקד בצידו של הלב הישן.

הפילוסוף הצרפתי דקארט חיפש אחר נקודת וודאות, משהו שאי אפשר להטיל בו ספק. הנקודה אותה מצא היתה התודעה העצמית: 'אני חושב, לכן אני קיים.' מבקריו טענו כי הרחיב את היריעה, הוא יכול להיות מודע למחשבה מתרחשת אך לא ל'אני' המכיל אותה. מי לידינו יערוב כי יש לנו 'אני' יציב, שכל מחשבותינו הן תוצריו. אולי אנחנו מתחדשים בכל רגע, וכל מחשבה ותודעה משוחררת מתלות בקודמתה.

נראה כי יש אפשרות שגם התמונה התנ"כית היא כזאת, היא רואה אפשרות של בריאה והתחדשות עד כדי זהות חדשה שאיננה תלויה בקודמתה. בין אם הזהות הקודמת קיימת במקביל ובין אם היא נעלמת, יש כאן אפשרות של שחרור מרהיב. הרמב"ם הצביע על אפשרות שכזאת, כשהורה דרך לשבים בתשובה:

ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים. [הלכות תשובה ב' ד']

אף כאן אפשר להעמיד את דבריו כהפרזה, ואפשר לטעון כי זאת האפשרות הרצינית הנבחנת בהם. באמת אינני אותו האיש, אלא איש שונה בתכלית.

סוף דבר: אם נשוב לפרשתנו, ייתכן והיא מורה על אפשרות של התחדשות התודעה, אך ייתכן והיא מורה על בריאת תודעה חדשה. ייתכן והיא אף פוצעת את חוק הסתירה המורה כי א' הוא א' ולא ב', ומאפשרת כי 'ראובן' יהיה גם א' וגם ב'. המוני זהויות אפשריות, ואת כולן ישא האדם האחד. בניגוד לרמב"ם המורה בשמונת פרקיו כי 'נפש האדם אחת היא', אולי מורה הפרשה על המוני נפשות שכל אחד ואחת מאיתנו נושאים. זאת תמונה נועזת, מעודדת אך גם מפחידה. היא דורשת ויתור על היציבות שמעניקה לנו הזהות, על הנוחות שיש בהישארות בגבולות הישנים. אך היא מאפשרת להיות עוד ועוד, לא להישאר כבולים בכבלי עצמנו. הניסוי של בריאת עצמנו מחדש, הוא ניסוי מרתק שראוי לכל אדם להתנסות בו כדי לבחון את גבולות אפשרויותיו.