"והיה כי תבוא אל הארץ", למדו חז"ל שכל והיה לשון שמחה. מוסיף על כך אור החיים הקדוש רבי חיים בן עטר, שהשמחה מתבטאת יותר מכל בעלייתנו לארץ ישראל. כלשון הפסוק בתהילים "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה בשוב ה' שיבת ציון היינו שמחים". ננסה לעמוד על הטעם, למה דווקא בארץ ישראל השמחה היא שלימה ואמתית.
כאשר אדם יורד לתוך שדהו, ורואה תאנה שבכרה, כורך עליה גמי. כלומר, האדם עבד בארץ ישראל שתל והפריח את השממה, וקיבל עכשיו את היבול הראשון שאותו הוא מייעד למצוות הביכורים. כדי שיוכל לזהות אותו הוא כורך עליו סימן - גמי. נשים לב שהמילה בכור, ביכורים, בנויים על העיקרון של הדואליות, הריבוי. ב' - ביחידות, כ' - בעשרות, ר' - במאות. אנו רואים כאן את האחד מול הריבוי.
כך האדם כאשר עובד בשדהו לעיתים יכול להיתפס לנקודת הריבוי. יש שמש ורוח וגשם, יכול לחשוב שיש כוחות שונים בטבע וכל כוח הוא לעצמו. באה מצוות הביכורים ומלמדת אותנו שכל הריבויים שנמצאים בעולם, נמצאים תחת אחדותו של ריבונו של עולם. כך גם בנפש האדם, יש בה כוחות שונים חלקם עוסקים בצדדים החיוניים הפיזיולוגיים והנפשיים, אך עלינו לדעת שכל הכוחות האלה נובעים מנפש האדם שהיא אחת. אחת כמו בוראה - ריבונו של עולם. ובלשון התפילה "אתה אחד ושמך אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".
כאשר עובד האדמה בארץ הקודש מודע לכך שהכל נובע מאחדותו של ריבונו של עולם, זה פוגש את נפשו האחדותית של האדם הישראלי. ממילא הוא מתמלא בשמחה, כי הוא מכיר במציאות של בורא עולם שממנו בא הכל והכל שב אליו. לכן, נותן הביכורים מאחד בנתינתו את כל הריבוי כלפי האחד - אבינו שבשמיים.
הכותב הוא נשיא הגרעין התורני וראש ישיבת ההסדר בראשון לציון