פרשת השבוע מעמידה אותנו בפני אחת המצוות המיוחדות, רבות הרושם והמקרבות ביותר בין האדם לבין בוראו. פרשה שהתורה פותחת בה את ירושת וישיבת הארץ :
"וְהָיָה כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ, נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה; וִירִשְׁתָּהּ, וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ, אֶל-הַמָּקוֹם, אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקיךָ, לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ, אֶל-הַכֹּהֵן, אֲשֶׁר יִהְיֶה, בַּיָּמִים הָהֵם; וְאָמַרְתָּ אֵלָיו, הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹיךָ, כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ".
המשנה (מסכת ביכורים פרק א) מאריכה בפרטיה של מצווה זו ומתארת לנו בצורה חיה כיצד היו מעלים את הבכורים, היאך היו מתכנסים ולנים ברחובה של עיר ומכריזים "קומו ונעלה ציון אל ה' אלקינו". איך היה השור "הולך לפניהם, וקרניו מצפות זהב, ועטרה של זית בראשו. החליל מכה לפניהם". ולאיזו קבלת פנים מכובדת הם היו זוכים בהגיעם לירושלים "הפחות, הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם. לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים. וכל בעלי אמניות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם, אחינו אנשי המקום פלוני, באתם לשלום".
עד שלבסוף היו מבאי הביכורים מגיעים להר הבית, או אז "אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס, עד שמגיע לעזרה. (כשהגיע לעזרה) ודברו הלוים בשיר, ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת איבי לי (תהלים ל)". ובעוד הסל על כתפו "קורא מהגדתי היום לה' אלקיך (דברים כו) עד שגומר כל הפרשה. ... הגיע לארמי אבד אבי, מוריד הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתותיו (= של הכלי), וכהן מניח ידו תחתיו ומניפו, וקורא מארמי אבד אבי עד שהוא גומר כל הפרשה, ומניחו בצד המזבח, והשתחוה ויצא".
דומה שאין עוד מצוה הנעשית ברושם כה רב ותוך שיתוף כל כך הרבה אנשים על פני זמן כה רב, ובכל זאת נראה שאין זו הייחודיות הגדולה ביותר של מצווה זו, ומצאנו ייחודיות גדולה ממנה.
בשלושה מקרים, אחד מפורסם מאוד, ושניים פחות, פנו גדולי ישראל לריבונו של עולם ואמרו לו כי הם לא יזוזו ממקומם עד שהקב"ה יעשה את רצונם. הראשון היה משה רבנו, שבאבות דר' נתן (פרק ט) מתואר כי בזמן שמרים הצטרעה :
"עג משה עוגה קטנה ועמד בתוכה וביקש רחמים עליה, ואמר איני זז מכאן עד שתרפא מרים אחותי שנאמר אל נא רפא נא לה (במדבר י"ב י"ג)".
השני היה חבקוק הנביא שפנה אל רבנו של עולם בקריאה "ואני על משמרתי אעמודה" (חבקוק ב, א), קריאה אותה פירש רש"י :
"על משמרתי - עג עוגה ואמר לא אזוז עד שיענה על שאלתי, למה הוא מביט בהצלחת רשע, ומה אשיב - להבאים להתוכח לפניו".
והמקרה השלישי המפורסם ביותר היה חוני המעגל שבשנה שלא ירדו גשמים עג עוגה כדרך שעשה חבקוק הנביא ולא יצא מתוכה עד שירדו גשמים. אלא שבעוד שעל מעשיהם של משה רבנו ושל חבקוק הנביא איש לא ערער ולא הרהר, על מעשהו של חוני המעגל מביאה המשנה (תענית יט, א) ביקורת מפורשת שנאמרה על ידי רבי שמעון בן שטח :
"שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה, גוזרני עליך נידוי. אבל מה אעשה לך, שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו, ועליך הכתוב אומר: ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך".
רוחו של ר' שמעון בן שטח אינה נוחה מהתנהגות זו של חוני המעגל, בגמרא (ברכות יט, א) מובאים דבריו של רבי יהושע בן לוי כי "בעשרים וארבעה מקומות בית דין מנדין על כבוד הרב", ואחד מהם הוא :
"המגיס דעתו כלפי מעלה ... דתנן שלח לו שמעון בן שטח לחוני המעגל צריך אתה להתנדות ואלמלא חוני אתה גוזרני עליך נדוי אבל מה אעשה שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך וכו'".
אמירה מן הסוג הזה נראית כחוסר כבוד כלפי שמיא, דבר שרק יחידים מיוחדים כמשה וחבקוק רשאים לעשותו. אך הנה למרבה הפלא, ולמרות כל האמור מעידים חכמים (מדרש תנחומא) כי אמירה שכזו, הייתה נהוגה כחלק קבוע מהבאת הביכורים, ולא די בכך אלא שהיא הייתה זוכה באופן קבוע גם למענה אלוקי חיובי :
"אמר ר' אבהו בשם ר' יוסי בר חנינא כמה מתחטאין ויש להם פתחון פה לעושי מצות, ... אדם יורד לתוך שדהו, רואה אשכול שביכר, תאינה שביכרה, רימון שביכר, מניחו בסל, והולך לירושלים ובא ועומד באמצע העזרה, ומבקש רחמים על עצמו, ועל ישראל, ועל ארץ ישראל, שנאמר השקיפה ממעון קדשך מן השמים וגו', ולא עוד אלא שהיה אומר איני זז מכאן, עד שתעשה צרכי היום הזה, שכתיב אחריו היום הזה ה' אלקיך מצוך לעשות וגו'. אמר ריש לקיש יוצאה בת קול ואומרת תשנה לשנה הבאה כיום הזה, כאדם שהוא נותן פרי חדש לחבירו, ואומר יהי רצון שתשנה ותתן לי לשנה הבאה".
ומאליה עולה השאלה, מה כה מיוחד בה במצוות הבאת הביכורים עד שהמקימה רשאי להתנות מעין תנאי עם רבנש"ע ומובטח לו שתפילתו תתקבל ושיזכה הוא בזכותה לברכה כה גדולה ?
את התשובה נראה שיש למצוא בחוט הנסתר המקשר בין כל המקרים, משה עג עוגה בבקשה ותפילה על אחותו, חבקוק עג עוגה מתוך בקשה להבין את שלוות הרשעים וייסורי הצדיקים וחוני המעגל עג עוגה בתפילה על אחיו. משה, חבקוק וחוני התפללו על אחיהם, כך פנה חוני לריבונו של עולם :
"בניך שמו פניהם עלי, שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול, שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך".
שלוש פעמים חוזר חוני על השימוש במילה בנים בהטיותיה השונות, מזכיר לרבנש"ע כי עם ישראל הם 'בניך', הוא עצמו 'בן בית לפניך', ועל כן הוא מבקש שה' שהוא האב ירחם על בניו.
נראה שעצם הפניה לה' בבקשה על טובתו של האחר מעלה את האדם ממדרגתו, ומכניסה אותו למדרגת בן אצל אביו שבשמיים. בראש השנה אנו פונים לקב"ה בתפילה ומבקשים :
"אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים ואם כעבדים עינינו לך תלויות עד שתוציא לאור משפטנו, קדוש".
גם הבן וגם העבד עושים את רצון האב והאדון, אך מניעיהם שונים וממילא גם עבודתם שונה והיחס לו הם ראויים בגינה צריך להיות שונה. הבן עושה את רצון אביו מתוך אהבה, כבוד ומורא אשר מניעים אותו לרצות בטובתו של אביו ולהשתדל לעשות נחת רוח לפניו. לעומתו המניע המרכזי של העבד לעשות את רצון אדונו, הסיבה העיקרית שבשלה הוא נמצא אצל אדון זה, הוא הצורך שלו במשכורת לקיומו. העבד עובד את אדונו מתוך דאגה לעצמו בעוד הבן עובד את אביו מתוך דאגה לאביו (ועיין גם בגמרא ב"ב י, א בהבדל שבין בנים לעבדים). כבודו ורצונו של האב הינו שבין בניו ישררו יחסי אהבה ואחוה, וכבודו ורצונו של האדון הינו שעבדיו יפעלו בצורה הטובה והיעילה ביותר. אשר על כן אנו פונים לקב"ה ואומרים לו אם זכינו ועשינו רצונך, ועבדנוך לשמך ולכבודך, הרי שגם אם חטאנו לפניך, ראויים אנו ליחס של רחמים, כפי שהאב מרחם על בניו, ורק אם לא עשינו רצונך, ובמעשינו חשבנו רק על עצמנו (גם כאשר קיימנו מצוות) אין לנו כל ברירה ועינינו לך תלויות. ר' שמעון בן שטח עומד על מדרגתו זו של חוני ורק בשלה אינו מטיל עליו נידוי, כדבריו שחוני הינו:
"כבן שהוא מתחטא על אביו ועושה לו רצונו, ועליך הכתוב אומר: ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך".
נראה שזו כל תכליתה של מצוות הביכורים להפוך אותנו לבנים. אנו מביאים את ראשית תבואתנו לבית המקדש אל ביתו של אבינו ועושים זאת בכל ההידור כבן החפץ בכל רצונו לעשות נחת רוח לאביו. עולים ביחד כאיש אחד בלב אחד, לנים יחדיו ברחובה של עיר, קוראים יחדיו "קומו ונעלה ציון", וזוכים לקבלת פנים מאירה מאנשי ירושלים הבאים לקראתנו ומחזקים את אחדותנו. אשר על כן אנו גם זוכים ליחס של בנים מאביהם, מתחטאים לפניו ומקבלים את מבוקשנו.
אולי משום כך היה הולך השור לפניהם, רומז על יוסף הצדיק שבורך כ"בכור שורו", ושלימד אותנו כיצד לדאוג לאחים גם כאשר אותם אחים לא נהגו בו באותה מידה קודם לכן. על כן מבאי הביכורים עונים ואומרים :
"ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ... וישמע ד' את קלנו ואת עמלנו ואת לחצנו. ... ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש".
חוזרים ושונים כי אל הארץ הזו הגענו יחדיו כעם אחד, וכי אהבתנו אל הארץ ואל פירותיה הינה כאהבת בנים הזוכרים תמיד את אביהם, את עברם המשותף ואת תפילתם על עצמם "על ישראל, ועל ארץ ישראל".
נערך משיעור של הרב יאיר בן מנחם, דיין בבית הדין האזורי בת"א