החרך שדרכו בחרה התורה להציג לנו את החוויה הישראלית במדבר, בנקודת זמן זו הם עיניו של יתרו הבא מן החוץ. מבעד עיניו של יתרו נחשפת התלהבות גדולה של עם ישראל מן הניסים שנעשו לו. משה יושב ומספר לו את הקורות אותם, יתרו מתפעל, ועם-ישראל באופוריה. לצד אופוריה זו נחשף מבעד לעיני יתרו עניין חשוב נוסף - הלא הוא הוא שגרת חייו היומיומית של משה, היושב לשפוט את העם ולהיענות לצרכיהם השונים.
התורה מספרת "ויהי ממחרת- וישב משה לשפוט את העם". ואבן עזרא מסביר: "ויהי ממחרת - לביאת יתרו, וישב משה- כמנהגו!".
הספרי, ובעקבותיו רש"י, מסבירים את המילים "ויהי ממחרת" בדרך שונה מזו של האבן עזרא. לדברי הספרי ישיבתו של משה לשפוט את העם נעשית למחרת הירידה מהר סיני עם הלוחות ביום הכיפורים. כלומר, יתרו בא לבקר את עם ישראל רק לאחר מתן תורה, גם אם הדבר עוקר את הפרשיה שלנו ממקומה ומחייב את הקביעה ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה". כמובן שפירוש כזה צריך עיגון משמעותי, וההסבר של רש"י הוא "שהרי קודם מתן תורה אי אפשר לומר 'והודעתי את חוקי האלוקים ואת תורותיו'". ובאמת, כשמשה מסביר ליתרו מה הוא עושה ומדוע הוא יושב מן הבוקר ועד הערב עונה משה "כי יבוא אלי העם לדרוש אלוקים, כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו והודעתי את חוקי האלוקים ואת תורותיו". משמע שכבר היו חוקים ותורות, על כן לדעת רש"י הספרי ביאר שכל מעשה יתרו והעצה להעמיד דיינים נוספים שרי עשרות ושרי מאות ושרי אלפים התרחשו לאחר מתן תורה.
שתי קריאות של המילים "ויהי ממחרת" יש כאן: לפי הפירוש הראשון, המילים "ויהי ממחרת" באות לבטא שכבר למחרת הגעתו של יתרו משה חוזר לשיגרת חייו ולמעשה לא ביטל אף לא פעם אחת של הוראת תורה לעם, אפילו לא לרגל בואו של יתרו. ביום בואו של יתרו נהג משה כרגיל, ואיזכור הדבר נועד לציין את ההזדמנות הראשונה של יתרו לצפות במחזה היומיומי הזה. זהו פרק ב' בסיפור ביקורו של יתרו העובר ברצף הזמן לתמונה הבאה שבה הוא צופה. במקרה הזה, זה היה למחרת.
לפי הפירוש השני, המילים "ויהי ממחרת" אינם תיאור זמן בעלמא, אלא בהם טמון עיקר העניין ועיקרה של הדרמה: מה שעושה משה למחרת רדתו מההר, כשבידיו מכתב אלוקים חרות על הלוחות, הוא לשבת ולשפוט את העם מבוקר עד ערב. העוצמות של הר סיני מיתרגמות לישיבה מתוחה וארוכה ללימוד ולתרגום תורת ה' לחיי יום יום. שיגרת התגרות והמריבות לא שככה בגלל שמשה ירד מן ההר. והעם זקוק כבכול יום, למשפט.
לפי הפירוש הראשון, השיגרה נמשכת גם כשיש תירוצים לקטוע אותה, ולפי הפירוש השני השגרה היא חידוש עוצמתי שמתרחש תיכף לאחר מתן תורה. בכל מקרה, המילים "ויהי ממחרת" המחליפים את המילה הפשוטה "למחרת" מדגישים ומעוררים את הקורא לחשוב מה היא ההדגשה והדרמה המתחוללת והיכן היא טמונה.
שתי נקודות המבט על המתרחש מחייבות אותנו להביט גם על משמעות ה'משפט' המשתנה בין הפירושים. שהרי ההצדקה לפירוש שלפיו מדובר למחרת מתן תורה - פירוש מעט מסורבל ביחס לפשט - היא שאין למשה חוקים להורות לפני מתן תורה. אם כן, מה באמת מורה משה לעם לפני מתן תורה, וכיצד מתמודד עם קושי זה הפירוש הראשון?
אמר ר' שמעון בן חלפתא:
מעשה בנמלה אחת שהפילה חטה אחת
והיו כולם באות ומריחות בה
ולא היתה אחת מהן נוטלת אותה
באה אותה שהיתה שלה ונטלה אותה
ראה חכמה שיש בה וכל השבח הזה שיש בה
שלא למדה מבריה ולא שופט ולא שוטר יש לה (דברים רבה, שופטים).
המדרש הזה על פרשת שופטים מתאר במדויק את העובדה שהמשפט הוא חלק מן הטבע. התפיסה המובעת בפירוש הראשון, אם כן, היא שהמשפט הוא טבעי לעולם. שלא צריך תורה וחוקים בשביל לקיים את מושג הצדק. זאת התורה שמביא משה לעולם, עוד קודם שניתנה תורה.
המשמעות היא שנוצרות פה שתי פרשיות עוקבות: האחת היא פרשת ההוראה של משה, האנושית הטבעית, ובתוכה, באדיבות יתרו הבא מן החוץ, גם פרשיית והרפורמות הנצרכות לשם ההתייעלות. רק אחרי פרשה זו של התנהלות טבעית, מגיע מתן תורה ונוספת קומה על גבי אותו מוסר טבעי וצדק אנושי.
הרבנית עו"ד ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי היא דיקנית הסטודנטים וראשת תכניות בית המדרש לנשים במכללה האקדמית הרצוג