השפה שלנו דומה למערכת בירוקרטית, כאותה שקפקא הפליא לתאר. המילים יכולות להוות מלכודות, מזדרונות הכופים עלינו מבני תודעה ומונעים הגעה למחוזות חפץ. שתי דוגמאות בפרשתנו - האחת בתחום הבירוקרטיה והשניה בתחום השפה - מאירות ומשלימות האחת את השניה. יתרו מגיע למחנה ישראל, מתבונן ורואה כיצד מנהל משה את העם. מה שהוא רואה, מעורר בו תהיה:
ַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה לָעָם, וַיֹּאמֶר: מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם? מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ, וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב?
משה מסביר:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ: כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים.
כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי, וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת תּוֹרֹתָיו.
שימו נא לבכם לחזרה על המילה 'כי'. מה משמעה? ברור שכל פעם היא משמשת כפתיח לנימוק - מדוע אתה יושב לבדך... כי... אך האם מדובר בנימוקים המצטרפים זה לזה, או בנימוקים הסותרים זה את זה? לי נראה כי הם מאוד שונים זה מזה. הנימוק הראשון מורה כי המוטיבציה של העם היא מוטיבציה רגשית, רצון לקרבת אלוהים. הנימוק השני מורה כי המוטיבציה היא מוטיבציה אינטלקטואלית ומוסרית, רצון לדעת וליישם את החוקים בחיים. יתרו מבקר את משה, טוען כי הניסיון לבצע את המשימה לבדו יוביל לנבילה. הוא מציע לו אלטרנטיבה, שיטה חדשה:
עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ, הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים, וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת הַדְּבָרִים אֶל הָאֱלֹהִים.
וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת, וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ, וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן.
וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל, יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים, שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.
וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת, וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם, וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ.
התבוננות בעצת יתרו, מורה כי הוא מתייחס לנימוק השני של משה. המערכת הבירוקראטית שהוא מציע, נותנת מענה לצורך האינטלקטואלי ולצורך המוסרי. הצורך הרגשי לא זוכה למענה. סביר להניח כי מי שזה היה הצורך שלו, קיבל מענה מעצם הדיבור והקרבה למשה, ולא מהתוכן המשפטי של השיחה. אלה יעלמו עתה, ודרישת אלוהים תישאר כצורך לא פטור. אפשר לומר כי זו דרכו של עולם, בגדול המערכת נעלם היחס האישי. אך העובדה במקומה עומדת, ויתרה מזו - היא לא זוכה להנכחה ולהתמודדות.
נתבונן עתה בתמונה שניה המופיעה בפרשה, ההכנות למתן תורה. ישנה התרגשות גדולה, הבאה לידי ביטוי - בין השאר - בדיבור חוזר ונשנה של ריבונו של עולם. הדיבר הראשון [פרק י"ט פסוקים ג' - ו'] מורה על היות העם עם סגולה. הדיבר השני [פסוק ט'] מורה כי ריבונו של עולם עומד לדבר אל העם, כדי שישמע ויאמין בו ובמשה. וכאן מופיע הדיבר השלישי:
...לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר, וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם.
וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד ה' לְעֵינֵי כָל הָעָם, עַל הַר סִינָי.
וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר: הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ, כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת.
לֹא תִגַּע בּוֹ יָד, כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה, אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה, בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר.
והנה, לאחר הציווי הברור הזה, ולאחר שבפסוקים הבאים מסופר כי משה מקיים את הצו, מגביל את ההר ומורה על האיסור להתקרב אליו, מופיע הדיבר הרביעי:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: רֵד הָעֵד בָּעָם, פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב.
וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל ה' יִתְקַדָּשׁוּ, פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם ה'.
הדיבר מפתיע, ונראה מוזר ומיותר. ואכן משה אומר:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה': לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי, כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר: הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ.
למי שלא ברור כי יש כאן ערעור של משה על הצורך בדברי ה', רש"י מבהיר את התמונה:
'לא יוכל העם' - איני צריך להעיד בהם, שהרי מותרין ועומדין הם היום שלושת ימים, ולא יוכלו לעלות שאין להם רשות.
ריבונו של עולם חוזר ואומר בדיבר חמישי:
וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה': לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ, וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל ה', פֶּן יִפְרָץ בָּם.
רש"י מסביר:
'לך רד' - והעד בהם שנית, שמזרזין את האדם קודם מעשה, וחוזרין ומזרזין אותו בשעת מעשה.
על פי הסברו של רש"י, ריבונו של עולם מסביר למשה, כי למרות שכבר היה ציווי, יש מקום לחזור ולצוות את אותו הציווי. הרשו לי להציג בפניכם הסבר אחר לדיאלוג:
דמותו של ריבונו של עולם שעוצבה על ידי הפילוסופים ובראשם הרמב"ם, היא דמות שאין לה רגשות כיוון שרגשות הם היפעלויות המהוות חיסרון באלוהים הכל יכול. אך דמותו של ריבונו של עולם התנ"כי היא שונה. זאת דמות שיש לה רגשות - אהבה, ושנאה, היא יודעת להינחם ולהתלבט ולהתייעץ. בתנ"ך רגשות אינם חסרון באלוהים, אלא להפך - יתרון. הפילוסוף הגדול פרנץ רוזנצווייג אף טוען שהמבנה הרגשי של ריבונו של עולם הוא המאפשר לאדם התנ"כי לפתח את רגשותיו הוא ולהתדמות אליו. אם נציב את הדמות הזאת בפרשתנו, הרי שהדיברים החוזרים ונשנים מבטאים רגש: ריבונו של עולם מתרגש לקראת ההתגלות לבני האדם. הוא מצווה צו של הגבלת ההר, ומפאת ההתרגשות חוזר ומצווה את אותו הצו. משה המופיע כמבוגר האחראי, אומר לו כי אין צורך בעוד צו שהרי העם מצווה ועומד. משה החמיץ כאן דבר. הוא לא הבין שהצו החוזר הוא ביטוי של רגש ושל התרגשות, ולא הוספת אינפורמציה. ריבונו של עולם נבוך, ולכן חוזר ומצווה רק לרדת ולא לחזור על הצו. קרה כאן תהליך מקביל. כפי שיתרו החמיץ את הממד הרגשי ביחס שבין העם למשה, כך משה החמיץ את הממד הרגשי שביחס שבין ריבונו של עולם לעמו. יתרו הציע פתרון בירוקראטי שלא הגיע לרבדים הרגשיים, ומשה 'כפה' ויתור על מרחב שפה שהכיל המון רגש.
השפה והבירוקרטיה דומות. שתיהן עלולות להחמיץ את הרגש. התורה הנותנת לנו מבט כפול על החמצה שכזאת, מאפשרת לנו לשכלל את כלי השפה ואת המוסדות שאנחנו בונים, למען יכילו גם את מרחבי הרגש.