הפסוק האחרון בפרשת יתרו עוסק באיסור לבנות מדרגות לעלייה על המזבח:
" ולא תעלה במעלת על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו" (שמות פרק כ' פס' כ"ג).
רש"י, שם מבאר, שהסיבה לאיסור לבנות מדרגות לעלייה על המזבח היא, שע"י מדרגות, ייאלצו הכהנים להרחיב פסיעותיהם, וכך ייראה הדבר, חלילה, כאילו ערוותם נראית.
חשוב לדייק, כי מדברי רש"י עולה, שאין הכוונה ממש לגילוי ערווה אלא שהרחבת הפסיעות כדי לטפס ממדרגה למדרגה העולה למזבח, נראית כאילו היא גילוי ערווה.
נראה, כי דברי רש"י דורשים בירור מעמיק. מהו גילוי הערווה, לכאורה, בכך שאדם מרחיב פסיעותיו?!
במס 'אבות פרק ו' משנה ו', כתוב:
" התורה נקנית במ"ח דברים ואלו הן: בתלמוד, בשמירת האוזן... המכיר את מקומו...".
אני מבקש לבדוק, מהי כוונת המשנה במילים: 'המכיר את מקומו'.
בפרשתינו, במעמד הר סיני, מבקש הקב"ה להסביר למשה היכן יעמוד כל אדם מישראל בזמן ירידתו על ההר ובין השאר, אומר ה' למשה:
" לך רד, ועלית אתה ואהרון עמך והכהנים והעם אל יהרסו לעלות"(שמות, פרק ט' פס' י"ד).
רש"י, שם במקום מעיר, כי מיקומו של כל אדם במעמד הר סיני נקבע על פי דרגתו הרוחנית. לכן, משה רבינו עמד במקום הגבוה ביותר במעלה ההר, אהרון למטה ממנו, הכהנים למטה מאהרון ואילו לעם, לא ניתנה הרשות לעלות אל ההר כלל.
הגמרא במס' חולין, דף ק"ה עמ' א' מביאה את דברי מר עוקבא:
" אמר מר עוקבא: אנא להא מילתא חלא בר חמרא לגבי אבוה, דאילו אבא, כי הוה אכיל בישרא האידנא, לא הוה אכיל עד למחר כי השתא, ואילו אנא, בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחרינא אכילנא".
מר עוקבא מספר, כי הוא ביחס לאביו כחומץ בן יין, שהרי אביו איננו אוכל גבינה לאחר ארוחה בשרית, עד שעוברות 24 שעות ואילו הוא שומר רק שש שעות, מסעודה בשרית לסעודה חלבית.
הרב זווין, בספרו 'לתורה ולמועדים' שואל:
דברי מר עוקבא, לכאורה, אינם ברורים, שהרי מה הבעיה לשמור בין סעודה בשרית לבין סעודה חלבית 24 שעות? וכי עובדה זו בלבד היא ההופכת את מר עוקבא להיות חומץ בן יין ביחס לאביו? וכי כל כך קשה למר עוקבא לחכות 24 שעות בין סעודה בשרית לסעודה חלבית?
עונה הרב זווין, כי בוודאי שאין כל קושי לשמור 24 שעות בין סעודה בשרית לסעודה חלבית, אך כיוון שזוהי חומרה, אין זה מתאים לכל אחד לעשות זאת. על כך נאמר, כי צריך האדם להכיר את מקומו, הווה אומר: אדם שמצוי בדרגה רוחנית גבוהה, מתאים לו להמתין 24 שעות בין ארוחה בשרית לבין ארוחה חלבית, כיוון שהוא, אכן, מכיר את מקומו. המתנה זו ראויה ומתאימה לאדם כמוהו.
ברם, אדם שיודע, כי דרגתו הרוחנית נמוכה, איננו יכול להרשות לעצמו לשמור 24 שעות בין סעודה בשרית לחלבית, שהרי איננו מצוי בדרגה רוחנית כל כך גבוהה ואם אכן ינהג כך, הרי שאינו מכיר את מקומו ובוודאי שלא יוכל לקנות את התורה וללומדה באופן זה.
כוונתו של מר עוקבא, אם-כן, הייתה כי הוא איננו עומד בדרגתו הגבוהה של אביו ולכן, ממילא, איננו שומר 24 שעות בין סעודה בשרית לחלבית, שהרי אם ינהג כך - ייחשב כאחד שאיננו מכיר את מקומו. אם מר עוקבא היה נוהג כאביו בעניין זה, היה הדבר נחשב לו כמעשה קוף בעלמא וכגאווה מיותרת, ללא שום תכלית.
סימוכין לדברים, מביא הרב זווין מהמשנה במס' ברכות, פרק ב' משנה ח':
'לא כל הרוצה ליטול את השם יטול'.
הרב בעל התניא כותב בפרק כ"ח בספרו, כי העצבות הבאה על האדם, הריהי מגסות הרוח, שהרי אדם שמתעצב, בוודאי איננו מכיר את מקומו, כי אם היה, אכן, מכיר את מקומו האמיתי - לא היה מתעצב אל לבו, שהגיע למצב שהגיע. אילו היה מכיר את מקומו האמיתי ויודע שאיננו צדיק כל כך גדול - רוחו לא הייתה נופלת ועצובה כשהיה, חלילה, נופל או עובר עבירה מסויימת. דווקא העצבות שנופל אליה האדם היא המלמדת עד כמה האדם איננו מכיר את מקומו ודרגתו הרוחנית. מצב כזה, בעיני בעל התניא נחשב כחוצפה ועזות מצח.
כדי לבאר את הדברים באופן מעמיק יותר, מביא הרב זווין את הפסיקתא רבתי בפרק כ"ב:
" מפני מה ישראל מתפללים ואינם נענים? מפני שאינם יודעים סוד ה' המפורש, שנאמר: כי ידע שמי - יקראני ואענהו".
כדי לבאר מדרש זה, המשיל אחד מרבני רוסיה את הדברים, לאדם שהתלונן מרה על חתנו שיודע ללמוד ויודע לכתוב ואינו יודע לשתות יין, ואינו יודע לשחק בקלפים. כשתמהו השומעים ושאלו וכי מה רע יש בדבר, פירש הרב את דבריו ואמר: יודע ללמוד ואינו לומד יודע לכתוב ואינו כותב, אינו יודע לשתות יין ושותה, איננו יודע לשחק קלפים ומשחק.
הוא הדבר בענייננו: המדרש מבאר, כי הבעיה אינה בכך שישראל אינם מכוונים בשם ה', אלא שמכוונים ואינם יודעים לכוון, וכאשר אינם יודעים לכוון לשם ה' המפורש ובכל אופן מכוונים - הרי שנמצא כי 'מהפכים הם את העולמות'.
העולה מדברינו הוא, כי אדם חייב להכיר את מקומו ולדעת, שאם אינו יודע לכוון לשם ה' המפורש, שלא יעשה זאת, אלא יתפלל בכוונה פשוטה וברורה, ואז יש סיכוי, כי תפילתו תתקבל לפני בורא עולם.
מכאן נבוא להסביר את הפסוק בו התחלנו מהלך זה: "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערוותך עליו".
כאשר אדם עולה ומתקדם על מזבח התורה וקיום המצוות, צריך הוא לעלות באופן איטי ומבוקר, כיאה וכמתאים למצבו, שהרי אם לא יעשה כן - תתגלה ערוותו - הווי אומר חרפתו, כיוון שעושה מעשים אשר אינם תואמים את מצבו הרוחני.
המהר"ל מפראג, בספרו 'דרך חיים' למס' אבות, פרק ו' משנה ו', מוסיף נקודה חשובה בעניין זה.
לדברי המהר"ל, הסיבה לכך, שאחת הדרכים לקניין תורה היא התכונה של 'המכיר את מקומו' נובעת מן העובדה, שרק מי שמכיר את מקומו ויודע כי אינו יודע - יכול ללמוד ולקלוט תורה, שהרי מי שאינו מכיר את מקומו וחושב שהוא יודע הכל - איננו משאיר מקום לקליטת לימוד התורה שלו, ואיננו מצליח בלימודו.
לסיום הדברים וסיכומם, נביא את דבריו של הרב אליהו דסלר ב'מכתב מאליהו', חלק ג' (שביבי נגה):
" חומרות וקולות - עניין הדקדוקים והחומרות בדינים הוא בוודאי עיקר גדול. אולם, יש צורך גדול להיזהר לבל יבוא לידי נזק. כלל גדול בכוחות הנפש: כל המפליג בערך עניין אחד - קרוב שע"י זה יוקטן בעיניו הערך האחר".
מדברי הרב דסלר עולה, כי אדם הנתפס לחומרות, עלול להקל לעצמו במצוות בסיסיות אחרות, ודעתו עלולה להיות מוסחת מן העיקר: שמירת המצוות הבסיסיות.
נראה, כי יש כאן שיעור גדול בעבודת ה'. נושא קיום המצוות אצל כל אדם ואדם חייב לעבור ביקורת מקיפה ונוקבת. אמנם, כל אדם חייב בקיום כל מצוות התורה על כל פרטיה ודקדוקיה, אך הדרך להגיע לכך הינה מורכבת.
ראשית כל, חייב האדם לדעת להפריד בין מצוות שנפסקו להלכה לבין חומרות ודקדוקים שאינם מחייבים. כאשר, חלילה, נוצר בלבול בין השניים - האדם עלול להגיע למצב בו הוא נזהר מהחומרות אך איננו מקיים את המצוות הבסיסיות.
שנית, חייב כל אדם להכיר את מקומו ודרגתו הרוחנית, כדי שיעשה את הדברים המתאימים לרמתו הרוחנית האמיתית. חוסר זהירות באבחנה זו, בין המצוות לבין החומרות, עלול ליצור בלבול גדול ותסכול רב.
הדברים נכונים גם ביחס לחינוך ילדינו. ההורים והמחנכים חייבים לשים לב, שחינוך הילדים למצוות נעשה באופן הדרגתי, הגיוני ובאהבה גדולה, כדי לבנות בנשמת החניך עולם מסודר וברור של קיום מצוות מתוך הבנה אמיתית של "המכיר את מקומו', כדי שכאשר החניך יעלה על המזבח של קיום המצוות, לא יעלה במעלות מסוכנות אלא במתינות ובהדרגה.
הכותב הוא ראש אולפנת בני עקיבא צפירה