עשרת הדברות, הקודקס הדתי הגבוה ביותר, מפתיעים את כל הקורא אותם. לצד מצוות חשובות ביותר, כמו איסור נשיאת שם ה' לשווא או שמירת שבת, יש מצוות שבשבילן לא היינו זקוקים לאלוקים. וכי אנו זקוקים לאלוקים שיגיד לנו שאסור לרצוח או לגנוב? וכי אנו זקוקים לאלוקים שיגיד לנו לכבד את הורינו? כיצד ניתן להבין שחלק גדול מעשרת הדברות כולל מצוות מובנות על ידי שכל האדם?
אולי זו בדיוק הנקודה. השם בא ללמד אותנו בעשרת הדברות היכן הוא נוכח. אנו נוטים לחשוב שאלוקים נמצא רק היכן שמצויים רגשות רליגיוזיים עמוקים - בתפילת נעילה של יום כיפור, בשמירת שבת, בזהירות בנשיאת שמו, וכן הלאה. אנו מוצאים אותו בבית המדרש או בבית הכנסת. אבל ביחסים שבין אדם לחברו נדמה שהוא לא נוכח. איזו תחושה דתית עמוקה מלווה את האדם כאשר הוא עוצר במעבר חצייה ומאפשר לאישה מבוגרת לעבור את הכביש בבטחה? איזו תחושה דתית נוכחת כאשר מעביד דואג לשלם בזמן את המשכורת לעובדיו? כמה אנחנו מרגישים מחוברים לקב"ה כשאנו מתנהלים בדרך ארץ ופונים בנימוס לכל אדם?
אולי זה המסר העמוק של עשרת הדברות, שבאו במעמד עליון ונשגב, בו הקב"ה דיבר אל ישראל פנים בפנים. השם מגלה לנו כי כשם שהוא נוכח במצוות שבין אדם למקום, במקומות הגבוהים, כן הוא נמצא בהתנהלות היומיומית, הפשוטה ואולי גם הטריוויאלית. מי ששומר על כבודו של חברו, מי שמכבד את הוריו, מי שאינו לוקח רכוש או ממון שאינו שלו, מי שלא חושק באשת חברו או חומד את רכושו, מנכיח בקרבו את מציאותו של א-לוהים באותה מידה בה הוא מתקשר אליו כאשר הוא מברך אותו או נושא את שמו כראוי. כאן אנו נחשפים לתעודה הזהות המלאה של הדת היהודית - היא מעלה את האדם השמיימה אך גם מורידה את השמיים לארץ.
לצערנו, אנו שומעים יותר ויותר על תופעות בהן "רבנים" או "צדיקים" נתפסים בעבירות של מרמה, שוחד, הטרדות מיניות וכד'. מעבר לחילול ה' שיש בדבר מצד הרבנים, גם אותם "חסידים שוטים" לוקים בבעיה עמוקה. הנה, מה שמעניין את החסידים והתלמידים של אותם רבנים זה עד כמה הם מתפללים חזק, עד כמה הם מצליחים להשרות אווירה רוחנית בדיבורים שלהם, עד כמה הם גורמים להם להתעלות ולהרגיש קרובים לא-ל. לעומת זאת, על עבירות שבין אדם לחברו הם מסוגלים למחול. הרי שם הנפילה איננה מעידה על פגם מהותי באמונה או בדבקות לאלוקים. בשביל החסידים העיסוק במה הרב עשה בחדרי חדרים הוא עיסוק בקטנות. יותר חמור אם יתגלה שהרב איננו מניח תפילין או שומר שבת כדבעי. אבל לא היא. מי שלא ישר בממונו, מי שלא נאמן לאשתו ומשפחתו, לא יכול להיות דבק בקב"ה. יש פגם מהותי בקיום הדתי שלו.
לתפיסה זו השלכה מאד מעודדת. אמרו חכמים: עם ישראל הוא כרימון. "כפלח הרימון רקתך" אומר הקב"ה לכנסת ישראל בשיר השירים, וחז"ל דורשים (סנהדרין לז, א) "ללמדך שאפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון". גם אדם שלא שומר שבת או מגיע לבית כנסת מקיים המון מצוות, רק הוא לא מודע לכך. ועל כך אמרו חכמים רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. הקב"ה סיבב אותנו במצוות, ביחסים במשפחה, בין החברים. עלינו רק לפתוח את העיניים ולגלות שאנו מקיימים אותם - כשאנו נותנים צדקה, זורקים מילה טובה לחבר במצוקה, כאשר אנו חוגרים חגורות ונוסעים בזהירות. גם שם נמצא אלוקים. אלוקים איננו נוכח אלא במקום שבו שתי הדרישות מתמלאות - בין אדם למקום ובין אדם לחברו.
כותב המאמר הוא רב קהילת ישראל הצעיר ברמת פולג