חדשות כיפה

פרשת חיי שרה: על אי הוודאות

התורה מורה שאסור לנחש. יש ערך להחזיק את אי הוודאות שבחיים. לא למלא את החורים השחורים בעזרת ניחושים למיניהם. אבל הדחף אל הוודאות כל כך גדול, עד שכל אחד מאיתנו מנחש

משה מאיר, יחצ

צילום: משה מאיר, יחצ

אברהם מטיל על עבדו משימה, למצוא אישה לבנו יצחק. העבד יוצא לדרכו, ומגיע אל באר המים. שם הוא נושא תפילה:

וַיֹּאמַר: ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם, וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם.
הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם, וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם.
וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ: הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה: שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה, אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי.

התפילה הזאת מעוררת שתי שאלות.

ראשית - במילון שלנו, 'הקרה' הוא מלשון מקרה. אם מקרה אין מקום לתפילה כי ריבונו של עולם ייצור אותו, ואם הוא ייצור אותו - הרי אין זה מקרה. בלשונו של האברבנאל [1437 - 1508] מנסח כך את השאלה:

אם סמך זה העניין להשגחת ה' ולכן התפלל לפניו, איך הלך לפניו בקרי, וייחסו להזדמן ולמקרה, והם דרכים מתחלפות, מה שהוא בדרך ההשגחה אינו מקרה ולא הזדמן?!

אפשר לומר כי במילון התנ"כי יש הוראה שונה למילה 'הקרה', כך למשל פירש האבן עזרא:

'הקרה נא לפני' כטעם הכן חפצי לפני, וכן 'כי הקרה ד' אלהיך' (בראשית כ"ז כ').

ובכל זאת השאלה במקומה עומדת, שהרי המושג 'מקרה' בשפה התנכ"ית משמעו אירוע שאיננו נובע ממערך סיבתי [ראו למשל שמואל א' ו' ט', או רות ב' ג'].

השאלה השניה: בתורה יש ערך שלילי לניחוש, והוא נאסר כחלק מאיסורי ההרחקה מדרכי עובדי עבודה זרה:

לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם, לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ. [ויקרא י"ט כ"ו]

האם עבד אברהם פעל בניגוד לערך הזה, החליט את החלטתו על פי ניחוש? בואו ונתבונן בסוגיה בתלמוד, העוסקת ב'ניחוש' של העבד:

רב הלך לביתו של רב חנן חתנו. ראה מעבורת שבאה לקראתו [ולא היה צריך להמתין לבואה].
אמר: מעבורת באה לקראתי, יום טוב יהיה לי [מכאן שיערכו לי סעודה כסעודת חג].
הלך ועמד ליד השער [של בית חתנו], הסתכל דרך סדק שבדלת אל תוכו.
ראה בשר תלוי במטבח.
דפק על הדלת, יצאו כולם לקראתו. יצא גם הטבח. לא הסיר רב את עיניו מהבשר.
אמר להם: במה שעשיתם, גרמתם לבני הבית לאכול איסור [יש איסור לאכול בשר שנותר ללא השגחה].
לא אכל רב מאותו הבשר.
מה הטעם שלא אכל?
אם משום העלמה [של הבשר מהעין] - הרי לא נעלם [שכן רב לא הסיר מבטו ממנו]
אלא מפני שניחש [בניחוש המעבורת, והעניש את עצמו בכך שלא אכל] - והרי אמר רב: כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול [שסמכו ממש על הניחוש, ופעלו על פי תוצאותיו] אינו נחש!
אלא: סעודת הרשות היתה, ורב לא היה נהנה מסעודת הרשות [אלא רק מסעודת מצווה].

מעשה העבד הוא אב טיפוס של ניחוש אסור, מכיוון שהעבד אכן פעל על פי הניחוש. יש ניחוש אחר שהאדם מבצע למען איזו רווחה תודעתית אך לא פועל על פיו. מה המניע למעשה הניחוש של רב? מהי הרווחה התודעתית? אני סבור שזה הקושי להחזיק מצב של חוסר וודאות, והרצון העמוק לדעת מה יהיה בעתיד. ראו נא את המשפט הבא שאמורא אלמוני אומר ומעיד בו על החכמים:

רב בדק במעבורת, ושמואל בדק בספר, רבי יוחנן בדק בתינוק.

אלה הן שלוש פרקטיקות לניחוש העתיד. רב נעזר בפקטיקת המעבורת - אם המעבורת מגיעה מהר ולא צריך להמתין לה אפשר לדעת שהעתיד צופן טוב, ואם צריך להמתין לה - אפשר לדעת שהעתיד צופן רע. שמואל נעזר בפרקטיקת הספר. הכוונה לפתיחת ספר התנ"ך באופן אקראי. הפסוק הנגלה צופן בחובו מידע לגבי העתיד. רבי יוחנן נעזר בפרקטיקת התינוק. אתה מבקש מתינוק - ילד בלשון החכמים - שיפסוק לך פסוקו. הילד אומר פסוק העולה על דעתו. הפסוק הנאמר צופן בחובו מידע על העתיד.

מעניין לחשוב על היחס בין החלק הזה בסוגיה לחלק הקודם. שם עלתה אפשרות שלרב היו יסורי מצפון על כך שניחש, ואילו כאן נראה שהוא נהג לנחש ללא יסורי מצפון. בואו ונתבונן בהמשך הסוגיה:

כל שנותיו של רב [מנהיג החכמים בבבל] כתב לו רבי יוחנן [המנהיג של החכמים בארץ ישראל] באגרותיו: 'לכבוד רבינו שבבבל'. כשנחה נפשו [כשנפטר], כתב לשמואל: 'לכבוד חברינו שבבבל.'
אמר שמואל: 'האם אין דבר שאני יודע והוא לא, ההופך אותי לרבו?'
כתב ושלח לו עיבור השנים [הדורש ידע אסטרונומי].
אמר רבי יוחנן: 'הוא יודע רק חשבון...'
שלח לו שלושה עשר גמלים טעונים באיגרות על ספיקות טריפות.
אמר רבי יוחנן: 'יש לי רב בבבל. אלך לראות אותו'.
אמר לו לתינוק: פסוק לי פסוקיך!
אמר לו התינוק: [שמואל א' כ"ח] 'ושמואל מת'.
אמר רבי יוחנן: 'אשמע ממנה שנחה נפשו של שמואל [שמת]'.
ולא היא. לא שכב שמואל [לא מת], אלא השמיעו לרבי יוחנן את הפסוק כדי שלא יטרח.
תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: בית תינוק ואשה, אף על פי שאין נחש יש סימן. [חולין צ"ה ע"ב מתורגם]

פנים רבות לסיפור ההומוריסטי הזה, אשאיר אותם לפיענוח שלכם הקוראים. ברצוני להבליט את דברי רבי שמעון בן אלעזר המבחין בין 'נחש' ל'סימן'. העורך של הסוגיה הניח את דבריו לאחר הסיפור, כנראה שלדעתו הם עוזרים להבין אותו. ה'נחש' הוא האסור, וה'סימן' - מותר. אינני יודע מה הוא ההבדל, אני יודע שיש כאן צורך למצוא פרקטיקה של הטרמת העתיד וקבלת החלטות שתהיה מותרת. הרמב"ם שהיה איש התבונה, דוחה את דברי רבי שמעון בן אלעזר, ואוסר גם את הניחוש וגם את הסימן. כך הוא כותב בהלכות עבודת כוכבים:

אין מנחשין כעכו"ם שנאמר 'לא תנחשו'.
כיצד הוא הנחש? כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפציי נעשים, הואיל ועבר שועל מימיני איני יוצא מפתח ביתי היום שאם אצא יפגעני אדם רמאי, וכן אלו ששומעים צפצוף העוף ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני, וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול.
וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם, וכן כל כיוצא בדברים האלו הכל אסור וכל העושה מעשה מפני דבר מדברים אלו לוקה. [פרק י"א הלכה ד']

הראב"ד שהיה איש שנתן יותר מקום ללא רציונאלי, משיג על דבריו וכותב:

'וכן המשים לעצמו סימנים אם יארע לו כך וכך וכו'.
אמר אברהם: זה שבוש גדול שהרי דבר זה מותר ומותר הוא.
ואולי הטעהו הלשון שראה 'כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן אינו נחש', והוא סבר שלענין איסור נאמר.
ולא היא. אלא כך אמר: אינו ראוי לסמוך [ואילו ניחוש אליעזר ראוי לסמוך עליו...]
ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו?
ואם הם היו שומעים מה הוא או אומר עליהם, היו מכים אותו בפולסא דנורא [בעמוד אש].

בואו ונחזור לפרשתנו, ודרכה נתבונן בטבע האנושי. האדם מפחד מחוסר וודאות. הוא רוצה שחייו יהיו מסודרים, העבר ההווה והעתיד. העבד מבקש בקשת אבסורד: 'הקרה נא'. 'אני רוצה שהמקרים הלא צפויים בחיי יהיו מסודרים על ידך'. היופי בבקשה הוא האבסורד שבה. אם יהיה סדר לא יהיה מקרה, לא תהיה הפתעה, לא יהיה חידוש. אני רוצה הפתעות בחיי, אני רוצה לסדר, אבל אני מפחד מהמקריות. היא מכניסה גורם כאוטי של אי סדר לחיי. 'אני' - זה עבד אברהם, 'אני' - זה כל אחת ואחד מאיתנו. זה מה שאנחנו רוצים.

התורה מורה שאסור לנחש. יש ערך להחזיק את אי הוודאות שבחיים. לא למלא את החורים השחורים בעזרת ניחושים למיניהם. אבל הדחף אל הוודאות כל כך גדול, עד שכל אחד מאיתנו - כולל העבד, כולל רב ושמואל ורבי יוחנן, כולנו מנחשים. כדי לא לומר שאנחנו מנחשים, אנחנו ממציאים מושג חדש - הסימן. יש לי סימן שהכל יהיה בסדר, או - שלא יהיה בסדר. הרמב"ם לא נותן לנו לברוח מאי הוודאות, הוא אוסר כל ניחוש וכל סימן. הראב"ד חולק עליו. הוא חושב שאי אפשר להתנהל בעולם הכאוטי שלנו בלי סימנים המפוגגים את אי הוודאות. כל אחת ואחד מאיתנו צריכים להכריע כיצד יראו חייהם - עם סימנים או בלי סימנים. מי שלא אוהב הכרעות דיכוטומיות, יכול ללכת בדרכו של רב ולומר לעצמו: 'אני לא יכול בלי ניחושים ובלי סימנים. אבל האם אני מסתפק בכך שהם יהוו מוצא למצוקת ליבי, או שאני גם פועל על פיהם?' אני נוטה לדרכו של רב.

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר