פרק חדש נפתח בדברי ימי ישראל בפרשת השבוע שלנו, פרק שדמות אחת זוהרת ומלאת אורה עומדת במרכזו ולמעשה מובילה אותו על פני שליש מפרשיותיו של ספר בראשית. דמות שהיא כה נעלה ופלאית עד שיש מרבותינו שראו בה דמות אב רביעית לעם ישראל, כדבריו של האור החיים הקדוש (בראשית מח, ה) על הבטחתו של יעקב כי אפרים ומנשה בניו של יוסף "כראובן ושמעון יהיו לי" :
"ומעתה הרי יוסף במדרגת אב כיעקב"
ואכן השפעתו של יוסף על עם ישראל לא הסתכמה רק בכך שהוא העמיד בעם ישראל שני שבטים, והיא התפרשה על פני כל השבטים והשפיעה עמוקות על דורו ועל הדורות שבאו אחריו. כך מלמדת אותנו התורה :
"אלה תולדות יעקב - יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן"
ומסבירים חכמים כי יוסף היה עיקר תולדותיו של יעקב, ומה שאירע ליעקב אירע גם ליוסף בנו, כפי שהולך המדרש ומונה בארוכה את כל הדברים המשותפים ליעקב ויוסף החל מלידתם ועד לחניטתם והעלאת עצמותם לארץ ישראל (ואנו נביא רק את קיצורם של דברים) :
"אמר רבי שמואל בר נחמן ... שכל מה שאירע לזה אירע לזה, מה זה נולד מהול, אף זה נולד מהול, מה זה אמו עקרה, אף זה אמו עקרה, מה זה ילדה אמו שנים, אף זה ילדה אמו שנים, מה זה בכור, אף זה בכור... זה מת במצרים וזה מת במצרים, זה נחנט וזה נחנט, זה העלו עצמותיו וזה העלו עצמותיו. (בראשית פד, ו)".
יעקב ויוסף דומים בדברים כה רבים עד שהמדרש (שם פד, ח) אף מוסיף ומציין כי יעקב רואה ביוסף את בנו ממשיך דרכו ומעביר לו את כל סודות חוכמתו, ויוסף דבק באותה חכמה עד כדי כך שחוכמה זו מאירה את פניו וזיו האיקונין שלו נעשה דומה לזיו האיקונין של יעקב אביו :
"רבי יהודה אומר שהיה זיו איקונין שלו דומה לו, רבי נחמיה אומר שכל הלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרן לו".
אם כן מובן עד מאוד מדוע זה התורה טורחת ומציינת בפנינו "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ", יעקב אוהב את יוסף הן בשל חוכמתו שהייתה כחוכמת הזקנים והן בשל העובדה שזיו האיקונין של בנו דומה לשלו (ושני הדברים רמוזים בתיבה 'זקוּנים' - זקְנים וזיו איקונין), אך אנו עומדים נדהמים מול המשכו של הפסוק :
"וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים (בראשית לז, ג)".
יעקב אבינו, מי שהתעלה למדרגות הרוחניות הגבוהות ביותר עד כדי כך שפניו חקוקות תחת כסא הכבוד (תיקוני זהר סה, ב וזוהר ח"א עב, א), כיצד זה לא ידע ולא חש לכך שכאשר הוא יפלה בין אח אחד לאחיו האחרים, יבדיל בין אחים ויפגין את אהבתו רק כלפי אחד מהם עלול הוא לעורר שנאה ומדנים ? והנה עיניהם הצופות של חכמים כבר עמדו על כך שכתונת הפסים לא הייתה רק סיבה לשנאת אחים אלא הביאה אף לגלות מצרים :
"ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מֵילַת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו - נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".(שבת י, ב).
האם אבינו יעקב בתבונתו הרבה לא חזה את סופה של אותה העדפה של אח על פני אחיו האחרים ?
אפשר ואת התשובה ניתן למצוא במדרש אחד אשר במילים ספורות מעמיד אותנו על טיבה וטיבעה של כתונת הפסים, ואולי גם על הסיבות שהביאו את יעקב להעניקה ליוסף מבלי לחזות את תוצאותיה של אותה הענקה.
כך מוסר לנו המדרש (תורה שלמה בראשית לז, ג אות נ, ועיין גם בר"ר סה, טז) :
"כתנת פסים - הכתונת שעשה הקב"ה לאדם ולעזרו היא שלקחה עשו מנמרוד, והיא בגדי עשו החמודות שלבש יעקב בשעת הברכה".
על פי המדרש הזה ימיה של כתונת הפסים עתיקים כימות העולם. כתונת הפסים שהעניק יעקב ליוסף הינה אותה כתונת שעשה הקב"ה לאדם וחווה עם גירושם מגן עדן. כתונת זו עברה בין מנהיגי הדורות עד שהגיעה לנמרוד, עשיו חמד את הבגדים האלה מנמרוד, הרג אותו ונטל אותם ממנו, ואלו הן בגדי החמודות בהן הלבישה רבקה את יעקב בשעה שהוא נשלח לקבל את ברכותיו של יצחק אביו.
ייתכן שמשום כך כאשר נכנס יעקב לקבל את הברכות מאביו קרא יצחק "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'", והסביר רש"י (על פי המדרש בר"ר סה) :
"מלמד שנכנסה עמו ריח גן עדן"
שכן הכתונת הזו נעשתה וניתנה לאדם וחווה בגן עדן סמוך ונראה לגירושם ממנו, והיא עדיין נושאת עמה את רשמיו וריחו הנהדר של גן העדן בו היא נוצרה. אך ייתכן ועוד רושם אחד כביר נושאת עמה הכתונת, את רושם החטא ועונשו, את זיכרון המחיר הנורא ששילם האדם על מעשיו. הוא שהושם כמלך בגן עדן, מי שכל חיות השדה היו נשמעות לו, ושכל טוב הגן ניתן לו, איבד את הכל בגלל שפנה לדעתו של הנחש (ראה אורות הקודש ג עמ' קמ), ואפשר לחמדנותו להשתלט עליו. הכתונת מזכירה לאדם את נקודת המוצא שלו את גן העדן שהוכן עבורו אך גם את המחיר שהוא עלול לשלם על חמדנותו, על רצונו לפעמים לשלוט באחרים וליטול מה שלא הוכן עבורו. ואכן כך מובא בפרקי דר' אליעזר (פרק כ) שכתונת העור הייתה למעשה כתונת עורו של הנחש :
"רבי אליעזר אומר מן העור שהפשיט הנחש עשה הקב"ה כתנות כבוד לאדם ולעזרו, שנאמר ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם... ".
הקב"ה עשה לאדם כתנות כבוד מעורו של הנחש, שכן כבודו של האדם תלוי ביכולתו להתרכז בייחודיותו ובייעודו. רק כך, מבלי להסתכל ולחמוד את מה שיש לחברו, הוא יוכל לתקן את עצמו ולסייע להנהיג את העולם חזרה אל גן עדן. זו הסיבה שהכתונת ניתנה לאדם הראשון, וזו הסיבה שבשלה רבקה הלבישה את יעקב את הכותונת בשעה שהוא הלך לקבל את ברכותיו של אביו. רבקה אמנו רצתה להזכיר לו שאת הברכות הוא מקבל כדי שיסייעו בידו להתעלות ולהעלות את העולם כולו למחוזות טובים יותר, וזו גם הסיבה שיעקב אבינו העניק את אותה כתונת ליוסף, כדי להמחיש לו את גודל האחריות שהוטלה על כתפיו הצעירות.
אלא שבשלב הראשון אחיו לא הבינו את הדברים כפי שיעקב ויוסף הבינו אותם. ייתכן שעבורם הכתונת הייתה דווקא תזכורת מכאיבה לגורלו של עשיו שראה את יעקב אחיו לובש את הכתונת ולא זכה לה בעצמו, וייתכן שהם חששו שההיסטוריה חוזרת ומִחלקו של עשיו שנדחה מבית אביו יהיה גם חלקם. אך בסופו של דבר, ולאחר שגם יוסף עצמו הוסיף והתעלה, הוא קיבל את פניהם במצריים כאשר הוא משנה למלוכה והם מבקשי תבואה בפסוק שייצג היטב את המסר הגדול של כתונת הפסים, של תפקיד המלוכה בישראל :
"כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם" (בראשית מה, ה).
את הגדולה קיבלתי לא עבורי אלא עבורכם, אני זוכר את הכתונת ואת הרשמים העתיקים והעמוקים שהיא נושאת עמה, ואני מצהיר בפניכם כי הגדולה שלי לא ניתנה לי כדי לשלוט בכם, כפי שחששתם בתחילה, אלא כדי לשרת אתכם, לסייע בידכם בדרככם לגדולה ולטוב שקיים בכם.