חדשות כיפה

פרשת וירא: מלאכים כבני אדם

שלושה מלאכים מגיעים לאברהם אבינו ומבשרים לו על הולדת בנו בקרוב. מיהם אותם המלאכים? אולי הם בני אדם? ד"ר משה מאיר על פרשת וירא

ד"ר משה מאיר

צילום: באדיבות המצולם

פרשת אורחיו של אברהם, היא אחת הפרשות המתעתעות שבתורה. לא ברור לקורא, מי השחקנים בהתרחשות הנפרשת לפניו:

 

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא, וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו, וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.

וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי. אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ.

יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ.

וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ, כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם.

וַיֹּאמְרוּ: כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.[1]

 

שני סוגי שאלות עולים מהקטע. האחד - שיוך המילים ל'שחקן'. בהתרחשות הזאת מופיע ריבונו של עולם, מופיעים שלושה אנשים ואברהם. כאשר אברהם אומר 'אדני' - למי הוא מתכוון? לריבונו של עולם או לשלושת האנשים? בלשון החכמים, השאלה הזאת משמעה - האם 'אדני' הוא לשון קודש או לשון חול. כך כותב רש"י האוסף את דברי החכמים:

 

'ויאמר: אדני...

לגדול שבהם אמר,

וקראם כולם אדונים

ולגדול אמר 'אל נא תעבור',

וכיון שלא יעבור הוא,

יעמדו חבריו עמו,

ובלשון זה הוא חול.

 

דבר אחר

קודש הוא,

והיה אומר לקדוש ברוך הוא להמתין לו

עד שירוץ ויכניס את האורחים.

 

השאלה השנייה, מי הם ה'אנשים'? האם הם בני אדם, או מלאכים? מצד אחד, הם מוגדרים כ'אנשים' ואפילו זוכים לסעודה דשנה. מצד שני, הם באים כשליחים של ריבונו של עולם, מה שמעיד עליהם שהם מלאכים. כאן רש"י לא מתחבט:

 

'והנה שלשה אנשים' -

אחד לבשר את שרה

ואחד להפוך את סדום

ואחד לרפאות את אברהם,

שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות...

 

הדואליות המתעתעת הזאת, מהווה את הבסיס לסיפור החסידי הבא:

 

פעם אחת הגיע רבי לוי יצחק מבַּרדיטְשוֹב אל ביתו של אחד מעשיריה המכובדים של העיר לבוּב, וביקש ללון בביתו. העשיר, שלא הכיר את רבי לוי יצחק, סירב ואמר:

"האם נדמה לך כי חסרים כאן עוברי אורח? לך אל בית 'הכנסת אורחים' שבו משתכנים אנשים כמוך, ושם תלון".

"איני עובר אורח, ולא אטריח אותך," אמר רבי לוי יצחק, "כל בקשתי היא כי תיתן לי מקום באחד החדרים."

"אם אינך עובר אורח, לך אל ביתו של מלמד התינוקות, הוא יקבלך," אמר האיש.
הלך רבי לוי יצחק אל ביתו של המלמד, והתקבל בסבר פנים יפות.
והנה, אך עבר רבי לוי יצחק את מפתן הבית וישב לנוח, נשמע קול בין אנשי העיר:

"הרבי מברדיטשוב כאן!"

אנשים רבים התאספו סביב הבית לראות את הרבי ולקבל את ברכתו, וביניהם היה גם האיש העשיר. נדחק האיש בין הקהל שהתאסף עד שעמד לפני הרבי ואמר:

"אדוני, מורי ורבי, מחל נא ובוא אל ביתי. הלוא ידוע הדבר כי כל הצדיקים הבאים אל עירנו לבוּב מתאכסנים אצלי."

ענה הרבי ואמר:

"האם יודעים אתם, רבותי, מה ההבדל בין אברהם אבינו ולוֹט, בן אחיו? כשבאו המלאכים אל אברהם הוא קיבל את פניהם וכיבדם בחמאה וחלב ובבן בקר שהכין עבורם, אולם גם על לוט נאמר: 'וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ' (בראשית יט, ג).

אברהם בחסדו אסף את המלאכים אל ביתו, אך גם לוט אמר 'סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם' (שם, פסוק ב). אם כך, מדוע אנו מתפעלים מן החסד שעשה אברהם ולא מן החסד שעשה לוט?

אלא שכאשר באו המלאכים אל סדום, עירו של לוט, כבר נודע שהם מלאכים, כמו שכתוב 'וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה' (שם, פסוק א). אך כאשר אברהם הכניס אותם אל ביתו לא ראה לפניו אלא 'אנשים' הניצבים לפניו. האחד נגלה לפניו כמוכר סדקית, האחר כערבי ועוד אחד כצועני.

יתרונו של אברהם הוא שאסף אל ביתו גם אנשים שחשב שהם רק עוברי אורח, ואילו לוט כיבד מלאכים, והרי כל אחד היה מכניס בשמחה מלאכים אל ביתו. לכן דווקא לאברהם ראויים השבח והתפארת".[2]

 

הסיפור הזה, מוביל אותי לחשוב על ה'מלאכים'. מקורות היהדות, הם מקורות הכתובים בשפה הדתית. הגיבור המרכזי בהם הוא ריבונו של עולם. העובדה הספרותית הזאת, מציבה אתגר לכל קשת הזהויות של קוראי ולומדי התורה. היהודי החילוני האתאיסט, צריך למצוא דרך כיצד להפוך את 'מקורות היהדות' למקורות משמעותיים עבורו למרות הפער בין תמונת עולמו ובין תמונת המקורות. גם היהודי הדתי לא יכול לקרוא אותם בשלווה. ראשית - הנוכחות של ריבונו של עולם במקורות, רבה לאין שיעור מנוכחותו בתודעתם של מרבית הקוראים הדתיים. שנית - מרבית הקוראים הדתיים, מחזיקים בתודעתם 'תמונה' רמבמ"ית של ריבונו של עולם, בעוד שבמקורות היהדות - בתנ"ך ובספרות החכמים - התמונה היא אחרת, אלוהים הוא מי שאפשר לראותו - אם כי זה מסוכן, הוא בעל רגשות, והוא דינאמי משנה את עמדותיו ומשתנה. בכל זאת, למרות כל הקשיים, מצאו רבים מהקוראים, דתיים וחילוניים, דרך לקרוא את מקורות היהדות למרות הפערים.

המצב שונה ביחס ל'מלאכים'. ה'מלאכים' הם חלק מתמונת העולם התנ"כית, כך גם מתמונת העולם של החכמים. הקורא העכשווי - לפחות אלה המוכרים לי - מתעלם מהם בעדינות, לכל היותר בבחינת 'אל תבוז כי זקנה אמך'. אני רוצה לפרוש כאן לפניכם, את ניסיוני שלי לתת פשר קיומי ל'מלאכים' הרוחשים בין דפי מקורות היהדות. יאיר זקוביץ, איש המקרא, כתב ספר על המלאכים בתנ"ך. ספרו מורכב משני חלקים - כל דף מורכב מהשניים, עמוד מול עמוד. בחלק האחד הוא מתבונן כחוקר, במלאכי המקרא. בחלק השני הוא כותב כאדם בודד [הספר נכתב בשעה שהוא שהה ללא משפחתו בניו יורק], המחפש חום וקרבה ולא מוצא אותם בין בני האדם אלא... בין המלאכים. וכך הוא כותב בהקדמתו:

 

...עם כתיבתן של מילים אלה, אני חש כי הקוראים תולים בי מבט, ספק תמה, ספק מודאג:

'וכי אתה מאמין במלאכים?'.

אשיב על קושיה זו בשורה משורות הספר הזה:

'לאמונה אין חשיבות, האהבה עיקר.'[3]  

 

לעומת יאיר, אני חושב שלאמונה יש חשיבות. לכן האתגר העומד בפני, קשה יותר.

האדם חי את חייו, מנסה לפענח את התוהו והבוהו שבתוכם הוא מוטל. יש לפניו שלוש חלופות: האחת - לראות את מאורעות חייו כתולדה של מערכים סיבתיים שבגבולות הטבע. השנייה - לראות את מאורעות חייו כתולדה של התרחשויות אקראיות. השלישית - לראות את מאורעות חייו כתולדה של התערבות מה שמעבר לטבע. מי שבוחר בחלופה השלישית, לפחות ביחס לחלק ממאורעות חייו, הוא המאמין באלוהים. לעיתים, כשנשקלת החלופה השלישית, המתבונן מוצא אותה רופפת. הוא מבחין שיש התערבות מסוימת בחייו, לעיתים לטוב ולעיתים לרע. היא לא מספיקה בכדי להעמיד אמונה בריבונו של עולם, אבל היא מעבר לאקראיות ולסיבתיות שבגבולות הטבע. זה המקום של ה'מלאך', שהוא מעבר לטבע אבל מתחת לאלוהים. גם המאמין מאתר מרחב שכזה בתמונתו. ההתערבות שהוא לא מייחס אותה לאלוהים - היא למטה מכבודו ומהאפשרות לייחס אותה לו, אבל היא מעבר לאקראיות ולטבע. עיון באחד משיריו של המשורר המופלא רילקה, מאפשר לנו לחדד את השמועה:

 

מי, לו זעקתי, היה שומע קולי מבין

מעלות המלאכים? ואפילו היה האחד

מאמצני פתאום אל לבו: הן הייתי נמחק

מעצמת ישותו המוחצת, כי מה היפה

אם לא ראשית הנורא, שעל גבול הנסבל,

ואדם משתאה לו על כי בשוויון נפשו

הוא בז להורגנו. כל מלאך הוא נורא.

 

אדם מתבונן בעולם, הוא רואה את היופי, מרגיש שהוא ראשית לנורא - למשהו שמעבר, הוא על גבול הנסבל בתודעתו, לכך הוא קורא בשם - 'מלאך'.

 

וכך אני שם עלי רסן, מלעלע את קסם

קולו של הבכי האפל, כי למי, אהה,

נזדקק? לא למלאך, לא לאדם...

האדם המודרני בודק את חייו. הוא נקרא - על ידי המודרניות, לא להזדקק לאיש. אבל נפשו מחפשת, מרגישה את הצורך. הוא שם לה רסן, לא להזדקק לאדם ולא למלאך. אבל המלאך - שם הוא נמצא - על הגבול.

 

...לא ראוי שאותם יסורים עתיקים

יתנו סוף סוף פרי של ממש? לא הגיעה העת

שאוהב יחלץ מאהוב וישרוד רוטט:

כחץ השורד מקשת דרוכה, וקפוץ בזינוק

נהיה ליותר מעצמו. כי אין נשאר ועומד.

 

בואו ונעזוב את השמים. בואו ונפנה אל עצמנו, אל האדם. האם לא הגיעה העת שנצליח להיות יותר מעצמנו? לצמוח, לעבור הלאה מגבולותינו? אם אין לנו מושא שהוא מעבר לקיים, איך נהיה אנחנו מעבר לעצמנו?

 

...לא שהיית יכול לשאת

את קול אלוהים, לא ולא. אבל הקשב

למשב, לבשורה הקמה ועולה בלי חשך מן השקט.[4]

 

בואו ונשים את אלוהים בסוגריים - אומר רילקה, הוא גדול עלינו. אבל יש משהו אחר, כמו משב רוח, עולה אל מעבר ליש.

 

סוף דבר. כולנו פוגשים את האחר בחיינו, פוגשים אנשים, כמו אברהם. השאלה האם אנחנו שומעים אותם קוראים לנו לצאת אל מעבר לעצמנו, לשנות משהו ממסלול חיינו. אם שמענו, הרי בכך שפגשנו אנשים, פגשנו מלאכים.

 

[1] בראשית י"ח, א' - ה'.

[2] הסיפור כפי שהוא מעובד באתר 'זושא' - אסופה נהדרת של סיפורי חסידים.

[3] 'הספר הקטן על טבע המלאכים' עמ' 12-13.

[4] 'אלגיות דואינות' תרגם שמעון זנדבק, עמ' 7-10.

 

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר