בעל הטורים אומר על הפסוק הפותח את חומש ויקרא: "אל"ף דויקרא זעירא, שמשה לא רצה לכתוב אלא "ויקר" כדרך שנאמר בבלעם, כאילו לא נראה לו ה' אלא במקרה, ואמר לו הקב"ה לכתוב גם באל"ף וכתבה קטנה".
רבות נכתב בשבחה של הענווה ומיד בפתיחת החומש אנו נתקלים בענוותנותו של משה שממעט עצמו לדרגת נבואה נמוכה. משום כך מפתיעים דברי חז"ל על תקופת טרום ימות המשיח: "בעקבתא דמשיחא חוצפה יסגא" (לפני ימות המשיח, החוצפה תגדל). לכאורה היינו חושבים שכדי להיות זכאים לביאת המשיח - אנו צריכים שמידת הענווה תתפשט ותתרבה!?
אלא שיותר מכך, לא רק שלא נמצא ענווה באותו דור משיחי, אלא חוצפתו תתרבה. הגמרא שם במסכת סוטה אף מזכירה תיאורים שליליים נוספים כמו "פני הדור כפני הכלב" וכן "חכמת ספרים תסרח ונערים פני זקנים ילבינו". אלא שחוצפה זאת ממש מוכרחת להיות קודם לביאת המשיח. במהלך אלפיים שנות גלות שמרה ההתבדלות על עם ישראל - אותה התכנסות בשטייטל. זכינו ואנו בדור חופשי בארץ ישראל ומקיימים חיים פתוחים עם העולם סביבנו. פתיחות זו מקדמת אותנו בתחומים רבים, אך טומנת בחובה גם סיכונים לא מעטים.
מחיר מסוים אנו משלמים על מהפיכת הידע שהפך לנגיש וזמין לכל. בלחיצת כפתור אנחנו מוצאים טקסטים מדויקים ללא כל צורך לזכור אותם: תוכנת פרויקט השו"ת מאפשרת הצלבה בין מקורות על פי מילה בודדת - עניין שהיה שמור בעבר לגאוני הדור. כמו כן, פציינט יכול להקשות על רופאו האישי ותלמיד יכול לחלוק על המורה למדעים מפני שצפה בערוץ נשיונל ג'אוגרפיק ונחשף לתופעות טבע שונות. בעקבות מהפכה זו גם תפקידו של המורה השתנה בתכלית השינוי. הוא כבר אינו מקור הידע, הבא להעביר ידע לתלמידיו, אלא הוא ה"פדגוג" המכוון את התלמיד, מנחה אותו ומדריך את דרכו בלמידה.
גם אנו כלומדים עצמאיים קצת השתנינו באופן הלימוד שלנו. דוגמא חיה מהשטח: מדי שבוע אנו כותב עלון להורי החטיבה ובפתח העלון אני רושם שאלה לשולחן השבת. במקום לכתוב דבר תורה, אני מחפש דווקא קושי שאין לי תשובה עליו כמו סתירה בין הפסוקים או שימוש במילה שנראית לא מתאימה. אמנם בחלק מהמקרים יש לי כבר תשובה המבוססת על ידע קודם מהמפרשים, אך בחלק גדול מהמקרים אין לי תשובה מראש ואז אני משתדל להוגיע את מוחי ולחפש תשובה. לעיתים אני מבקש תשובה נוספת על זו המוכרת לכולם. האם זוהי לא חוצפה או יומרה לנסות ולענות על שאלה שבוודאי מישהו כבר שאל וככל נראה מישהו כבר ענה עליה? האם לא יהיה נכון לחפש את השאלה והתשובה במקורות? מי אמר שתשובת הקורא אינה סותרת את פירושו של אחד מגדולי המפרשים?
לעניות דעתי, זוהי החוצפה החיובית המקרבת את הגאולה - התעוזה לצאת ממסגרות גלותיות ולפרוץ דרך חדשה במחשבה ובלימוד, אך לא מתוך בעיטה בעבר וביטול דעתם של גדולים ועצומים שלפנינו. אני מוצא עצמי נסמך על מדרשים ופרשנויות שקראתי ומשלב בין דברים, אך החוויה הדתית של "הארה", "גילוי" ו"תובנה" יכולות להגיע בעוצמה גדולה יותר כשהלומד חושב עליהם בעצמו ולא מקבל את השאלה והתשובה מן המוכן.
בדורנו השתנה אופן הלימוד - הוא לא טוב יותר או פחות טוב, הוא פשוט מתאים יותר. פסיקת הלכה אינה נפסקת חלילה לבד, אך אנו בהחלט מעריכים רבנים בעלי תעוזה שמוצאים דרך להתיר, במקרים סבוכים במיוחד, ואנו נדרשים להיות ישרים עם עצמנו ולקבל גם את הפסיקות האוסרות של אותם הרבנים עצמם.
יחד עם זאת, המחשבה שכל חידוש נחשב כחוצפה ולכן פסול עלולה לדכא את הלימוד ואת התלמידים ולהרחיק אותם מעולם התורה. אנו מאמצים גישות המבקשות מהתלמיד להתרשם מהדברים, לחוות אותם, להתייחס לרגשות שלו כשהוא קורא אותם, לנסות לדון בדברים מתוך מחשבה מקיפה על התקופה. אנו לומדים מתוך פתיחות גדולה לעולם עשיר ומגוון. כיצד זה מקרב את הגאולה?
משה רבינו היה עניו מכל אדם, אך גם "חצוף" במובן החיובי של המילה. הוא התעלם ממערכת המשפט המצרית והיכה את האיש המצרי, הוא התערב בריב לא לו והפריד בין העברים הניצים, הוא רב עם הרועים שגירשו את בנות יתרו והוא גם ניהל ויכוח עיקש עם הקב"ה נגד השליחות שלו. הוא העז פנים כנגד פרעה לאורך כל עשרת המכות ולהבדיל גם פנה לקב"ה ב"איום": "למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים.." ועוד הגדיל לעשות כשתבע שהקב"ה בכבודו ובעצמו יוביל את עם ישראל ואמר "אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה".
חז"ל אומרים שהגאולה העתידה היא מעין גאולת מצרים. אנו מחפשים מנהיג עז פנים שיצמח בדור שהחוצפה שלו בריאה. דור שיוצא כנגד המוסר המעוות של חלק מהעולם וכנגד התביעה מעם ישראל להיפרד מחבלי מולדת בשל מקסמי שווא, נלחם כנגד תביעה פנימית לפרוץ את גדרי ההלכה במקומות העדינים ביותר, אך גם דור שיעז לומר בקול ברור שאנו לא חיים בגלות יותר ואיננו מרכינים ראש בפני הפריץ - ולא רק זאת, אלא שאנו קיימים כדי להיות אור לגויים ולתקן עולם במלכות שדי ולא רק שאיננו מתנצלים על כך אלא זוהי תכלית קיומנו כעם.
הכותב הוא מנהל חטיבת הביניים או"ת דרך אבות, מבית אור תורה סטון