גיבורי המקרא, הכמהים לקיום משאלותיהם, מוסיפים עוד נדבך על עצם העשייה הערכית: הם פונים לאלוקים בתפילה, ומתחננים בפניו על גורלם. פרשת ויצא נפתחת בנדרו-תפילתו של יעקב, הפונה לה' ומצהיר: "אם יהיה אלוקים עמדי, ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך, ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש..." (שם כ"ח, כ). כאשר רחל פונה ליעקב: "הבה לי בנים" (שם ל', א), מסבירים חז"ל שהתחננה בפני יעקב שיתפלל בעדה לה'. התפילה מלווה את האבות בכל אשר יפנו.
אנסלם מקנטרברי, איש כמורה ופילוסוף בן המאה הי"א למניינם, הצליח לנסח את ההוכחה הפילוסופית המתוחכמת ביותר לקיומו של אלוקים. ההוכחה שלו, שזכתה לכינוי "ההוכחה האונטולוגית", מעסיקה פילוסופים עד היום; ד"ר יובל שטייניץ - בגלגול הקדם-פוליטי שלו - אפילו כתב עליה ספר. לפני שניסח את ההוכחה האונטולוגית, התפלל אנסלם שלושה ימים לאלוקים בבכי ובתחנונים, שיזכה אותו למצוא הוכחה לקיומו. הפילוסוף הדני בן המאה הי"ט, סרן קירקגור, לעג לאנסלם: האם חתן המחבק את כלתו צריך הוכחה שהיא קיימת? ובאותה מידה - האם אדם המתפלל לאלוקיו צריך הוכחה לוגית לקיומו?
התפילה היא קודם כל מפגש אינטימי בין האדם לאלוקים. התוכן של התפילה כולל בקשה ותחינה לאלוקים, אך מהות התפילה גלומה קודם כל בעצם הפנייה לאלוקים, ורק אחר כך בתוכן. חז"ל במקומות רבים התייחסו למתפלל כאדם שעומד לפני ה'. הרמב"ם תרגם את ההתייחסות הזו להוראה פסיכולוגית המופנית אל המתפלל: "יהיה לבו פנוי למעלה, כאילו הוא עומד בשמים" (הלכות תפילה ה', ד).
לעומת אבותינו, שהכירו את סוד התפילה הגואלת, עומדים בניגוד בולט בני משפחתם מחרן. כאשר לבן מודה בפני יעקב שברכת הרכוש באה לו בזכות יעקב חתנו, הוא מתנסח כך: "ניחשתי, ויברכני ה' בגללך" (בראשית ל', כז). הפסוק הזה מסגיר את עולמו הרוחני המוזר של לבן: הוא "ניחש", היינו - פנה לקסמים ולכשפים, ומשם גילה שה' בירך אותו בזכות יעקב. בתרגום ללשון ימינו: ההורוסקופ גילה לי שהשבוע ה' יברך אותי בתחום הכלכלי. לפני שאנו לועגים ללבן, הבה נבדוק בעיתונים שלנו, למה מוקדש מקום מכובד יותר - לפרשת השבוע או להבלי הכוכבים?
רחל גנבה את התרפים אשר לאביה (שם ל"א, יט), וחז"ל הסבירו שעשתה כן כדי לגמול את לבן מהתמכרותו למאגיה זולה. אך לבן אינו מושפע בכיוון הרצוי: הוא רודף אחרי יעקב בטענה "למה גנבת את אלוהיי" (שם, ל), ואינו שם לב כלל לסתירה הפנימית במשפט הזה. איזה מין אלוהים הוא, שאפשר לגנוב אותו?
בסיום הפרשה, מתפצלים סופית שני ענפי המשפחה. הם מציבים ביניהם גל אבנים, הקובע את התחום השייך לכל ענף. הם מדברים בשפות שונות: יעקב מדבר בעברית, ולבן בארמית. עולמם הרוחני שונה: לעומת "אלוקי אברהם" ניצב "אלוהי נחור" (שם, נג). עובדי ה' נפרדים באופן סופי מעובדי האלילים.
הרב חיים נבון הוא ר”מ במדרשת לינדנבאום מבית אור תורה סטון, ורב קהילת השמשוני במודיעין