בבבלי ברכות (ז ע"ב) מובאים מאמרים המציינים מעשים ראשוניים בזמן של אברהם אבינו ושל לאה אמנו: "א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחי מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה 'אדון' עד שבא אברהם וקראו 'אדון'... ואמר ר"י משום ר"ש בן יוחי מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה עד שבאתה לאה והודתו שנאמר 'הפעם אודה את ה'' (בראשית כט, לה)". פרשנים שונים הקשו על המאמר הנוגע ללאה נוכח העובדה שנח ואברהם נתנו אף הם הודיה לה', והם יישבו זאת באופנים אחדים (ראו תורה שלמה על אתר, עמ' 1181-1182).
בהמשך למוטיב הרעיוני בדבר הפעולה החיובית הטמונה בהודיה שנתנה לאה, בבראשית רבה (עא, ה, עמ' 828) נחשבת הודיה זו להיות בבחינת "מעשה אמהות סימן לבנים". וכך נאמר: "תפסה לאה פלך הודייה ועמדו כל בניה בעלי הודיה, יהודה 'ויכר יהודה' וגו' (בראשית לח, כו) דוד 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו' (תהלים קז, א), דניאל 'לך א-לה אבהתי מהודה ומשבח אנא' (דניאל ב, כג)". כן אפשר להפנות למקורות מדרשיים נוספים המשקיפים על דברי ההודיה של לאה בהסתכלות חיובית (ראו תורה שלמה שם, עמ' 1181-1183).
יש שהעלו את הקושיה מדוע לאה לא הודתה לה' עם לידת שלושת בניה הראשונים. בבראשית רבה (עא, ד, עמ' 826-827) ובמקבילות מוזכר שנתנה הודיה עם לידת יהודה משום שהאימהות ידעו שיעקב עתיד להעמיד שנים עשר שבטים וכל אחת מנשיו אמורה הייתה ללדת שלושה בנים. לפיכך עם הולדת יהודה הודתה לאה על הגדלת חלקה (ראו תורה שלמה, שם). בספר הזוהר (ויצא, קנד ע"ב-קנה ע"א, קנו ע"א) מוטעם כי לאה נתנה הודיה עם הולדת יהודה משום שאז ידעה שהושלמה המרכבה העליונה הכוללת את האבות ואת דוד; ראובן, שמעון ולוי הם כנגד האבות ויהודה כנגד דוד.
לעומת זאת, קטע ביאור המופיע בקובץ פירושי בעלי התוספות "מושב זקנים" למחבר-עורך לא נודע, מביא הערכה שונה כלפי מעשה ההודיה של לאה. הוא מוצא טעם לפגם בכך שהיא הודתה עם לידת יהודה בלבד, ומוטעם כי בשל כך נענשה והפכה עקרה. וכך נאמר: "'ותעמד מלדת' (בראשית כט, לה). מאותו עון שעד עתה לא הודתה להקב"ה (מושב זקנים, לונדון תשי"ט, עמ' נב)". המחבר מוסיף אמנם לאזכר שלאה לא הודתה בלידת בניה הראשונים משום שראתה שעתידים לצאת מהם ארבעה בנים רשעים; דתן ואבירם מראובן; זמרי בן סלוא משמעון וקורח משבט לוי. לעומת זאת, באשר ליהודה ראתה שהוא עתיד להודות על מעשה תמר. עם זאת, הוא מזכיר שגם מיהודה עמדו מלכים שלא היו מעולים, כגון אחז ואמוץ.
בתשתית קטע הפרשנות ב"מושב זקנים" לפיו מן הראוי היה שלאה תודה לה' על הולדת כל ארבעת בניה הראשונים, ניצבת ההכרה בדבר הצורך שהאדם יודה לה' בכל העיתים והזמנים, ועל מכלול המאורעות הפוקדים אותו; לא רק בשעת טובה גדולה, כי אם אף בשעות טובות פחות וכן גם בשעת הרעה. זאת בבחינת "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה" (משנת ברכות ט, ה).
רבי נחמן מברסלב מרחיב את הדיבור על הרעיון ש"ימי חנוכה הם ימי הודאה" והם בבחינת תודה, והוא מקדיש לנושא זה תורה ב"ליקוטי מוהר"ן" אשר נאמרה בשבת חנוכה תקס"ח (1807) (ראו בין היתר ליקוטי מוהר"ן, תנינא, ב; חיי מוהר"ן, עט; שם, קכד). לדבריו, הלל והודאה מקרבים את האדם לה', ומאפשרים לו להכיר את הבורא בצורה טובה יותר. בהקשר זה הוא מזכיר את מאמר חז"ל שלעתיד לבוא כל הקרבנות בטלים חוץ מקרבן תודה (ויקרא רבה ט, ז, עמ' קפה-קפו). מעניין להזכיר שרבי נתן מברסלב, תלמידו המובהק, משייך את התורה הזו גם למאורעות אישיים שפקדו את רבי נחמן באותה תקופה (חיי מוהר"ן, עט).
רבי נתן עצמו עומד בהרחבה על מהות היותם של ימי החנוכה ימי הודאה בשני קטעים משמעותיים; האחד במכתב הכלול בקובץ "עלים לתרופה" (מכתב קיז) והאחר ב"ליקוטי הלכות" (יו"ד, הלכות כלאי בהמה, הלכה ד), וכן במקומות נוספים אחדים.
והנה, ב"עלים לתרופה" הוא מטעים שאדם צריך להודות ולהלל לה' אפילו "בתוך מעוף צוקה וצרה" (על פי ישעיהו ח, כב) על גודל החסדים שעשה עמו בעבר, וכן להללו על "ההרחבות הגדולות שמוצא בתוך הצרה עצמה". רבי נתן מסתמך בדבריו על תורה קצרה של רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן, קמא, קצה) המוסבת על הכתוב "בצר הרחבת לי" (תהלים ד, ב). תורה זו מייחד רבי נחמן לרעיון לפיו האדם מחויב לחפש ולמצוא את החסד שבדין בצרות החולפות עליו, את הנקודות החיוביות המתגלמות בהיבטים הנוגעים לצרה עצמה. מדברי רבי נתן שם עולה שאדם הנותן הודיה על העבר בהיותו נתון בצרה, יכול גם לצעוק ולבקש על העתיד, ובכך להיות בגדר "ונותן הודאה לשעבר וצועק לעתיד לבא" (משנת ברכות ט, ד).
רבי נתן מזכיר ב"ליקוטי הלכות" (שם) שראיית החסדים בתוך הצרה מאפשרת לאדם לצעוק אל ה' שיושיעו ובעקבות זאת הוא יכול להינצל מצרותיו. זהו למעשה כלי שבאמצעותו יכול האדם להיחלץ ולהימלט מהצרה עצמה. אדם שאיננו מסוגל לראות את החסדים וההרחבות שבתוך הצרה והוא שקוע כל כולו בצרה - אינו יכול לצעוק אל ה' כראוי, ומתוך כך הוא מונע מעצמו את האפשרות להיוושע כדבעי. דברי רבי נתן ב"ליקוטי הלכות" מתייחסים במידה רבה לצרות ברובד ההיסטורי-לאומי, והוא נדרש שם למושג "הרחבה" גם במשמעות החסד שהקב"ה עושה עמנו בכך שמצויים מרווחי זמן בין צרה לצרה.
לדברי רבי נתן ב"ליקוטי הלכות", הבסיס לעבודת הבורא הוא באמצעות מתן הודאה. ימי החנוכה בכל שנה ושנה מסוגלים להעניק לנו את היכולת והכוח לדבוק בדרך של תודה והודאה, ובכך להחיות את עצמנו בצרות העוברות עלינו, וחיוני לציין שדבריו מתייחסים מפורשות לצרות בגלות. ימי החנוכה נקבעו בשעתו על גודל הנס של נרות המנורה, וכן חנוכה הוא מלשון חנוכת בית המקדש. ציון ימי החנוכה בכל שנה - בזמן שאין המקדש עומד על תילו - הוא ברמה הסמלית בגדר חנוכת בית המקדש. בהקשר זה מביע רבי נתן את התקווה כי כשם שה' עזרנו עד כה, כן יוסיף לשמוע את תפילותינו וצעקותינו עד שיגאלנו גאולה שלמה ויבנה את בית מקדשנו.