וַיְצַו משֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ד אֱ-לֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ד אֱ-לֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ד אֱ-לֹהֵיכֶם, כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.
לו זכינו היינו מקיימים עתה מעמד הקהל כדין. עתה שלא זכינו, ועם ישראל אינו יכול לבוא לראות את פני ד במקום אשר בחר לשכן שמו שם, אנו חייבים מחד גיסא וזכאים מאידך גיסא לעשות את כל מה שאנו יכולים כדי לכונן את מעמד ההקהל שבדרך. אין מדובר במעמד שהוא "זכר להקהל", שכן שם זה משמעו התרפקות על העבר, ועולה ממנו תפיסה ארכיאולוגית של זיכרון עמום מהעבר. ואילו אנו איננו צריכים להסתפק בכך, ועולמנו צריך שינק מן העבר את העתיד המזהיר. ההקהל שבדרך - הוא השם המתאים למעמד אותו אפשר לכונן בחג הסוכות השנה, במועד השמיטה.
מהו מעמד הקהל שבדרך? מעמד זה משמעו כינוס כל השואף להתקהל סביב ירושלים עיר הקודש; זהו המעמד בו מתמוטטות החומות שבין הנאמנים לדבר ד ולתורתו, ומתכנסים כולם יחד; זהו המעמד בו יש מקום לא רק לגברים, כי אם גם לנשים ולטף; זהו המעמד בו נקראת תורה אחת לכלל ישראל, ואין בקריאה זו מקום לחילופי מנהגים ולהגדרות דתיות שונו; זהו המעמד שגירי הצדק כולם שותפים בו; זהו המעמד בו אנו מכריזים כי המטרה היסודית של היותנו בארץ היא שמירת התורה והמשך מימושה בארץ ד; זהו המעמד בו אנו ערים לעובדה שבכל דור נולדים ילדים נוספים שלא ידעו את ד, ומה שישפיע עליהם יותר מכל זו העובדה שכל עם ישראל מתכנס ביחד, ואינו מופרד במחלוקות שונות; זהו המעמד שאנו חסרים כל כך היום, ואותו אנו צריכים להתחיל לכונן מחדש.
אין משמעו של מעמד ההקהל שבדרך שאנו כופרים בעצם קיומן של מחלוקות, ובחשיבותן. אלו ואלו דברי אלוקים חיים הוא אחד היסודות העמוקים ביותר ביחס לתורה שבעל פה, ותלמידי חכמים אכן יושבים אסופות אסופות ועוסקים בתורה, ובכל אסופה מגיעים למסקנות אחרות ולהתייחסויות אחרות. זה טבעה של התורה שבעל פה, וב"ה שהיא כזו, שכן רק בדרך זו ניתן לחשוף ולגלות את כל הצדדים המהותיים הקיימים בעולמה של תורה. ברם, אחת לשבע שנים יש צורך חיוני להעמיד את השורש המשותף לכל הנאמנים לדבר ד ולתורתו. השורש המשותף הוא התורה שבכתב; השורש המשותף הוא האמונה במסורה; השורש המשותף הוא הרצון לשמוע, ללמוד, לירא, לשמור ולעשות את כל דברי התורה הזאת; השורש המשותף הוא היותנו כולנו עמו של ריבונו של עולם, עימו נכרתה הברית המיוחדת שבין אלוקים ואדם.
המבקש להבין באיזה חורבן קשה אנו נמצאים יעמת את הציפייה הזו למעמד ההקהל שבדרך עם האפשרות המעשית לבצע את הדבר. עימות זה יגלה כי אסון קרה לנו, והוא מודגם היטב דווקא בשנת השמיטה. הלכות כשרות המאכלים שנועדו להבחין בין ישראל לעמים מהווים היום את הנושא העיקרי המבחין בין יהודי ליהודי. נוספו עליהם השנה הקרעים הנובעים מההחרמות השונות הנובעות מדיני שביעית. זו אחת הדוגמאות המשמעותיות ביותר המלמדת אותנו היטב עד כמה התרחקנו מאפשרות ה"הקהל". אולם אין כל איסור לחלום, לצפות, להתפלל ולהיות נכון לקבל דרכים שונות בהלכה ובנאמנות למצוות, ואת זה אנו רשאים לעשות בפרשת השבוע הזו הנקראת השנה במוצאי שמיטה. אולי נזכה ?