פנינים לפרשת ''ואתחנן''

אמרות נחמה
חצי הכוס המלאה
"הרבה צדיקים העמידה (ציון) בחורבנה, יותר מצדיקים שהעמידה בבניינה". (פסיקתא דרב כהנא, כ)

מעז יצא מתוק
"הננו יודעים בבירור, שהסתירה היא על-מנת לבנות, והמחיקה על-מנת לכתוב, והבניין החדש יעלה בפארו על הישן ההולך ונחרב". (אגרות הראיה ב, שלד)

להביא ברכה לעולם
"מהקדושה המחרבת יוצאים הלוחמים הגדולים המביאים ברכה לעולם, זוהי מעלת משה בעל היד החזקה, ששבר את הלוחות". (אורות הקודש ב, שיד)

פרופרציות נכונות
"רק השמר לך ושמור נפשך מאוד" (ד', ט')
"רק השמר לך"- לענייני גופך די אם תקדיש את הזמן המינימלי הדרוש לשמור עליו. "רק" בלשון מיעוט. לעומת זאת, "ושמור נפשך מאוד" – בשמירת הנפש ובטיפוח ענייני הרוח- עליך להשקיע מאוד. (עפ"י ה"חוזה" מלובלין).
אבי תנועת המוסר, רבי ישראל ליפקין הסביר את הפסוק כך: ראיתי אנשים רבים הדואגים דאגה יתרה לגוף שלהם ולנשמה של הזולת. כיוון שכך, הם מטיפים מוסר לאחרים, וכאשר פלוני נכשל באיזו עבירה קטנה, מיד עטים עליו ושמחים לאידו. ואני סבור, הוסיף אבי תנועת המוסר, כי חסיד אמיתי הוא מי שדואג תמיד לנשמה שלו ולגוף של הזולת. כלומר, בוחן עצמו כל העת בענייני הידור מצווה ויראת שמים, ובמקביל משתדל ככל יכולתו למלא מחסורם של עניי ישראל.

חצי הכוס המלאה
"וידעת היום....בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" (ד', ל"ט)
יש מחכמי ישראל שמצאו במילים "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" הנחייה לאדם כיצד עליו לראות את החיים. "בשמים ממעל" – בכל הקשור לעניינים של רוחניות, תורה ויראת-שמים – עליך להסתכל תמיד "למעלה", כלפי אלה שנראה כי הם "טובים" ממך ואליהם תשאף להידמות. לעומת זאת, "ועל הארץ מתחת" – בעניינים הגשמיים – הסתכל תמיד באלה שמצבם גרוע משלך, (אם יש בידך- סייע להם), ואז תשמח בחלקך הגשמי- ותתפנה יותר לעיסוקים הרוחניים.

בשבילי ניתנו הדיברות
"אנכי ה' אלהיך..." (ה', ו)
עשרת הדיברות נאמרו, מתחילתן ועד סופן, בלשון יחיד. חז"ל לומדים מכך, שהתורה מורה לנו בזה, שכל אחד ואחד מישראל צריך לומר לעצמו, שבשבילו ניתנו עשרת הדיברות, ועליו מוטלת החובה לקיימן. באותו עניין אמר ה"חוזה מלובלין", שלשון היחיד שבעשרת הדיברות נועדו לומר לכל אדם בישראל: גם אם כל העולם כולו יסור, חלילה, מדרך התורה, זכור כי לך אישית ניתנה התורה, ואתה לא תלך אחריהם.

על ראשון ראשון
"אשר הוצאתיך מארץ מצריים" (ה', ו)
רבים מהפרשנים תוהים, מדוע עשרת הדיברות החלו בעניין יציאת מצריים ולא בבריאת העולם, שהייתה המעשה הראשון של הקב"ה לאנושות?. הרלב"ג מפרש, שפתח ביציאת מצריים, שכן את העניין הזה עשה הקב"ה למען עם ישראל בלבד, בעוד את העולם ברא לכלל האנושות. ה"חיזקוני" הולך, גם הוא, בדרך זו ומוסיף, שלו פתח במעשה הבריאה, היו בישראל כאלה היכולים להגיב ככה כלפי הקב"ה: הרי בראת את העולם בשביל כולם, למה אתה בא להטיל עלינו דווקא את תורתך?! לפיכך שם בפניהם את יציאת מצריים, אותה עשה רק לישראל ולא לשום אומה אחרת.

מלאכה – כערך תורני
"ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך..." (ה', י"ג-י"ד)
קדושת השבת מנומקת בשני הסברים. האחד – "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ...וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" (שמות, כ', י"א), כלומר, השבת היא זיכרון למעשה בראשית ומי ששומר את השבת מעיד על אמונתו ב-ה', שברא את העולם בשישה ימים ונח ביום השביעי. ההסבר השני לקוח מפרשתנו "ואתחנן", "וזכרת כי עבד היית...על כן ציווך ה' אלקיך לעשות את יום השבת". (דברים ה', ט"ו), כלומר, השבת היא זכר ליציאת מצריים ומייצגת ערך של מנוחת העובד וערך לאומי של יציאה מעבדות לחרות. על משקל זה ממשיך בעל ה"חת"ם סופר", רבי משה סופר, שאין די בכך לאדם מישראל כי ינוח ביום השביעי, אלא עליו לעבוד בששה ימי המעשה, ככתוב בעשרת הדיברות: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך". ומוסיף החת"ם סופר: המהלך כל השבוע בטל ואינו עובד בששת ימי המעשה, עוקר בכך יסוד חשוב של השבת, שכן לגביו אין השבת היא "זכר ליציאת מצרים", שהרי אבותינו במצריים נחו בשבת לאחר ששה ימים של עבודה קשה.

אהבה קודמת לכל
"ואהבת את ה' אלהיך" (ו', ה')
המלה "ואהבת" מצויה בתורה שלוש פעמים. "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, י"ח), "ואהבת לו כמות" (ויקרא ל"ד, בהתייחס לגר), וכאן "ואהבת את ה' אלהיך". המשמעות היא, שהתורה ציוותה על אהבת רעך עוד לפני שצויוותה לאהוב את ה'. וזו ההנחיה: קשה מאוד להגיע לאהבת ה', אם לא קדמה לכך אהבת ישראל. ועל אהבת ה' אומר ה"חפץ חיים" כשם שבמצוות "וקשרתם לאות על ידך", גם אם נשנן את הפסוק אלף פעמים, לא נצא ידי חובת המצווה, אם לא נניח תפילין, כך גם במצוות אהבת ה', לא די בקריאת הפסוק בוקר וערב, אלא עלינו לעמול בלא הפסק כדי לעורר בנו את אהבת ה'.

א"י – רק של עם ישראל
"לא תכרת להם ברית ולא תחנם" (ז', ב')
האיסור "ולא תחונם" מבואר במסכת עבודה זרה (כ', ע"א) בשלושה אופנים: לא תמכור לנכרים בתים ושדות בארץ ישראל, לא תספר בשבחם של הנכרים וכן שלא תיתן להם מתנות חינם. עפ"י התוספות במקום, והרמב"ם (הלכות עבודה כוכבים, פרק י'), איסור "ולא תחונם" חל לא רק על שבעת עמי כנען המוזכרים בפרשה, אלא חל על כל הנכרים כולם.

מעשה שהיה
איזו דאגה קודמת
בעל ה"חפץ חיים", רבי ישראל מאיר מראדין, פגש פעם באחד מהחשובים שבראשי הישיבות, שמנע מעצמו בימי החול לאכול בשר, זאת כדי שיוותר כמה שיותר לתלמידיו. אמר לו ה"חפץ חיים": בין תפקידיו הרבים שיש לראש הישיבה, יש גם דבר אחד הראוי לתשומת לב מיוחדת שלך: הדאגה שיהיה לתלמידים הצעירים ראש ישיבה בריא...על "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" (ד', ט"ו) אומרים חסידים: חייב אדם להשגיח על גופו, כפי שהעגלון משגיח על סוסו שלא ירעב, כי ממנו הוא משתכר לפרנסתו. לכן אסור לו לאדם לסגף את גופו יתר על המידה, כי ממצב גופו יש השלכה גם על הנשמה שבקירבו.

מעשה שהיה
כיבוד אב ואם – אינו תלוי בדבר
אל ה"חת"ם סופר", בא אחד מזקני העיירה, והתלונן שבנו האברך אינו מקיים כלפיו מצוות כיבוד אב, כיאה לבן תורה. זימן ה"חת"ם סופר" את האברך, הטיף לו מוסר בעניין, ותוך כדי כך השמיע באוזניו מדברי חז"ל על מצוות כיבוד אב ואם. בתום הדברים, להם האזין האברך בכובד ראש, אמר האברך ל"חת"ם סופר": תמיד הקפדתי במצווה זו, כפי שאני מקפיד במצוות כולן. ואולם, לאחרונה שניתי יחסי לאבי, כיוון שלמרות הנכסים הרבים שברשותו, אין הוא מסייע בפרנסתי כלל.
השיב לו החת"ם סופר: אבותינו נצטוו על כיבוד אב ואם, בימים בהם הם הלכו במדבר ולא נצרכו זה לזה, שכן הקב"ה סיפק להם כל צרכיהם במן ובשליו. נמצאנו למדים, שהבן חייב בכבוד הוריו גם אם אלה אינם מסייעים לו כלכלית כלל.