דבר אחר 'ואתחנן אל ה''. זה שאמר הכתוב (תהלים ל"ט): 'בתוכחות על עון יסרת איש ותמס כעש חמודו אך הבל כל אדם'. מהו 'בתוכחות על עון', על ידי עון אחד שהיה ביד משה שהוכיח את בניך ואמר להם (במדבר כ') 'שמעו נא המורים' יסרת אותו והוכחת אותו. ואין איש אלא משה שנאמר (במדבר י"ב) 'והאיש משה עניו מאד'. מהו 'ותמס כעש חמודו', כל חמדה שהיה מתאוה משה ליכנס לארץ המסת אותו כעש הזה שנכנס בכלים ומרקיבן. ואין חמודו אלא ארץ ישראל כענין שנאמר (ירמיה ג') 'ואתן לך ארץ חמדה'. ואם כך הגיע למשה הצדיק על אחת כמה וכמה שאר כל הבריות שהם מתוקנין להבל ומתוקנין ליום הדין 'אך הבל כל אדם' אמר ר' אחא שנעשה אלוה, שנאמר (שמות ז) 'ראה נתתיך אלהים לפרעה' עכשיו הוא מתחנן ומתחבט 'ואתחנן אל ה''[1].
המדרש מבאר את המילים "בתוכחות על עוון", שהעוון של משה הוא התוכחות שהוכיח את ישראל, ובשל כך לא נכנס לארץ. יש להבין עניין התוכחה, ומדוע העונש עליה הוא דוקא לא להיכנס לארץ ישראל.
נראה, שהסיבה לתוכחתו של משה נעוצה בגדלותו העצומה. משה, המדבר עם ה' פנים בפנים, בכל עת אשר ירצה, אינו יכול להבין כיצד ישראל מתלוננים על מים. קשייהם ובעיותיהם של ישראל נראות כה קטנוניות ויומיומיות מנקודת מבטו של משה, ובשל כך הן אינן לגיטימיות בעיניו, והוא כועס ומוכיח את ישראל על קטנותם.
אולם, כפי שכבר ביארנו מספר פעמים, ישנו הבדל גדול בין הנהגת עם ישראל קודם הכניסה לארץ, לבין הנהגת עם ישראל בארץ ישראל.
ארץ ישראל היא ארץ חיים. ארץ שבה ישנו ערך לחיים, עם כל בעיותיהם וסיבוכיהם. בארץ ישראל אנשים עובדים לפרנסתם, בעבודת האדמה ובשאר עבודות שמקדמות יישובו של עולם, ודבר זה גורם למבט אחר על החיים, לבעיות אחרות ותלונות אחרות.
צורת החיים של ארץ ישראל מחייבת את המנהיג להתייחס אחרת לאנשים. אדם העמל בשדהו (או במשרדו) אשר בגליל או בנגב כל היום, ועולה לרגל שלוש פעמים בשנה להתעלות ברוחניות ולהראות לפני ה', מחייב התייחסות שונה לחלוטין מההתייחסות לאדם השקוע באוהלה של תורה, השומע את דבר ה' מפיו של משה רבינו בכל עת אשר יחפוץ.
אין מקום לכעס על דרגתו ורמתו של אדם מישראל בארץ ישראל. יש צורך לרומם אותו מן המקום בו הוא נמצא, תוך הבנת עולמו והקשיים הגשמיים והרוחניים העומדים בפניו.
על המנהיג בארץ ישראל לרדת אל העם ולדבר איתו בשפתו, ולא רק לדרוש מהעם לעלות אליו, אל המקום הגבוה בו הוא נמצא.
תורת החסידות פיתחה רעיונות אלה והעמידה אותם ביסוד משנתה. הרב קוק זצ"ל[2] מסביר, שתורת החסידות היתה, במובן מסוים, הכנה לחיים בארץ ישראל, ועל כן ערכים רבים של תורת החסידות מובנים לאור הבנת עניינה של ארץ ישראל.
הבעש"ט חיזק מאוד עניין זה שאנו עוסקים בו, כפי שעולה מכמה סיפורים אודותיו, ואנו נביא שניים מהם[3]:
הבעש"ט לא סבל את אותם המגידים שבדרישותיהם היו עומדים ומונים חטאים בישראל.
מוכיח אחד, שהבעש"ט העיר לו על כך, הצטדק וטען, שאף התורה מוכיחה את בני ישראל על חטאיהם, כפי שמצינו במוקמות רבים.
השיב לו הבעש"ט כך:
אכן, אמת הדבר, הקב"ה מייסר אותנו פעמים רבות ומביא עלינו עונש, ואף על פי כן בשעה שאמר משה: "שמעו נא המורים" נגזר עליו בשל כך, שלא יבוא אל הארץ. לו, כביכול, מותר. בניו הם. אבל לבשר ודם, אפילו הוא משה רבינו - אסור.
פעם אחת שבת רבי ישראל בעל שם טוב את שבתו בעיירה אחת בווהלין, עיירה שכולה חסידים. לאותה שבת נזדמן להתם גם דרשן אחד, מאותם הדרשנים שהיו מחזרים בעיירות בימים ההם ומתפרנסים בדוחק מדרשנותם.
רבי ישראל בעל שם טוב, שהיה משתתף בצערו של כל אחד מישראל, הלך יחד עם חסידיו בשבת אחר הצהרים לשמוע דרשתו של הדרשן. עלה הדרשן לבמה והחל להוכיח בקול צווחה את השומעים על שממעטים הם ללמוד, על יראת שמים שלהם שהיא פגומה מאד, על תפילתם שלא בזמנה ושלא בכוונה.
כששמע הבעש"ט דברי כיבושים אלה - יצא מבית המדרש וחזר לאכסניה שלו. השומעים כשראו את הבעש"ט עוזב את בית המדרש התחילו גם הם להישמט אחד אחד, עד שהדרשן נותר יחידי. במוצאי שבת בא הדרשן להבעש"ט בטרוניה על שבגללו נשאר יחידי בבית המדרש ולא הספיק לסיים את דרשתו, ומי יודע אם יקבל שכר על הדרשה. עמד הבעש"ט על רגליו ובדמעות שוטפות נזף בדרשן ואמר לו:
אתה שהרשית לעצמך לדבר בגנותם של ישראל ברבים, עדיין יש לך טענות וטרוניות כנגדי? ידוע תדע, כי כשאדם מישראל סובב כל היום בשוק ומחפש פרנסה לו ולביתו, ולפנות ערב, אחרי שהוא כבר עייף וייגע, שבור ורצוץ ובידו עדיין אין פרוטה לפורטה, הוא נזכר שכמעט עבר זמן מנחה והוא נכנס לבית המדרש ומתפלל תפילה חטופה בלא כוונה ואולי גם אינו משמיע לאוזנו מה שהוא מוציא מפיו, מיד נעשה רעש בפמליה של מעלה ושרפי קודש מתכנסים מסביב לכסא הכבוד וקוראים זה אל זה ואומרים: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" - ואתה, בשר ודם, מעיז לבוא ולקטרג עליהם בתוכחה שלך?...
התוכחה הנכונה איננה מצפה מהאדם להיות כמו המוכיח, אלא להיות הוא עצמו, עם אורח חייו ועיסוקו, אך ברמה רוחנית גבוהה יותר.
נראה שכך יש להבין את המשך המדרש.
ארץ ישראל נקראת ארץ חמדה. דבר שחומדים אותו הוא דבר הנמצא בדמיונו של האדם, בצורה יפה ושלמה, אך לא בהכרח כך הם פני הדברים במציאות העולם המעשית. משה התאוה לארץ ישראל כפי שראה אותה בדמיונו, כארץ שכולה אידיאל רוחני עליון. במציאות המעשית יורד ומתפרט אידיאל זה לפרטים קטנים, לחיי יום יום, לעבודות ועיסוקים, לאנשים שונים עם כל בעיותיהם, וכך צריך המנהיג להתייחס לארץ ולאנשים אשר בה.