זעקתו של משה בסוף פרשת שמות "אֲ-דֹנָי לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי. וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ", נשארה בעינה עומדת. אף שמיד לאחר מכן התגלה הקב"ה שוב אל משה (בתחילת הפרשה שלנו) והחלו המכות בפועל, יש לתמוה מדוע נשתהתה הגאולה? מדוע נתגלה ה' אל משה במעמד הסנה ושלחו אל פרעה - אך למעשה לא החל בגאולת ישראל?
שאלה זו מקבלת משנה תוקף לאור דברי חז"ל שאחר גזירת פרעה על ליקוט התבן לא התגלה הקב"ה מייד אל משה, אלא: "כיון שגזר כן הלך משה למדין ועשה ששה חדשים (!) ואהרן היה יושב במצרים, ואותה שעה החזיר משה אשתו ובניו למדין" (שמות רבה ה,יט).
בכדי לנסות לענות על שאלה זו, יש להתבונן בהבדל שבין מעמד הסנה בפרשת שמות להתגלות בתחילת פרשת וארא. והנה, התורה עצמה מבארת שבכל התגלות הופיע הקב"ה בשם אחר. במעמד הסנה בשם אהי-ה: "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל מֹשֶׁה אֶהְיֶ-ה אֲשֶׁר אֶהְיֶ-ה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם", ובפרשת וארא בשם הויה (השם המפורש): "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה', וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה' לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם".
ביציאת מצרים התגלה הקב"ה לישראל ולעולם כולו בבחינה שהיא מעבר לעולם, שלא כתקופת האבות בה היה נסתר בתוככי העולם הזה, וההשגחה עליהם הייתה בבחינת נס נסתר. ביציאת מצרים "פרץ" הקב"ה למציאות במכות מצרים וקריעת ים סוף המשדדים את חוקי הטבע, ובמתן תורה משמים במעמד הר סיני. שם הוי-ה הינו מידת הרחמים, בו הקב"ה מתגלה ברחמיו פנים בפנים, ללא כיסוי והעלם המבטאים את הדין. ואכן, מאז שהתגלה שם הויה החלה גאולת מצרים בפועל.
מהו אם כן שם אהי-ה שקדם לו? באופן פשוט אף שם זה מתייחס לבחינה בה הקב"ה יוצר ומהווה את המציאות עצמה, אלא ששני הבדלים ניכרים ומיוחדים לו: א) שם זה מתייחס אל העתיד להיות, ב) בשם זה הקב"ה כביכול מדבר בגוף ראשון – אני א-היה.
ונראה, שבשם זה מגלה הקב"ה שאינו רק בורא ומהווה את המציאות, אך עומד עליה מבחוץ, אלא כביכול מזדהה איתה בעצמה. ועל כן שם זה מתייחס אל העתיד לבוא, אל הזמן בו העולם יתעלה במדרגתו, ומלאה הארץ דעה את ה'.
שם זה טומן בחובו גם משמעות גדולה אף להווה – הקב"ה נמצא בתוככי המציאות, ועל כן בכל צרתם לו צר. "תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא. שבכל מקום שגלו – שכינה עמהן. גלו למצרים – שכינה עמהן... גלו לבבל – שכינה עמהן... ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן, שנאמר: ושב ה' אלהיך את שבותך, והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עמהן מבין הגליות".
מה יאירו לנו כעת דברי חז"ל כעת: "אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור להם לישראל: אני הייתי עמכם בשעבוד זה, ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכויות" (ברכות ט:).
לולא הקדים הקב"ה את מעמד הסנה, והיו ישראל נגאלים מיד בשם הוי-ה, הרי שבבוא עליהם 'צרה אחרת', היו עלולים לחשוב שעזב ה' את הארץ, וחדל מלהנהיגם. ועל כן, הקדים הקב"ה את מעמד הסנה ולא פעל במציאות הנגלית לגואלם (ואדרבה השעבוד התגבר עוד יותר), ללמדם שגילוי זה של שם אהי-ה הוא הוא הגאולה היותר פנימית. מעתה ואילך שמי נקשר בשמכם, ואהיה עמכם בכל אשר תהיו, עד הגאולה השלמה – "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".
הכרה זו חשובה לא רק לזמן שישראל יושבים בצרת הגלות, אלא אף לימינו אנו, בהם החלו כבר פעמי גאולה להתגלות. "דומה דודי לצבי, מה צבי זה נראה וחוזר ונכסה נראה וחוזר ונכסה, כך גואל הראשון נראה ונכסה וחוזר ונראה...יהודה ברבי אמר לקירסין כך גואל האחרון נגלה להם וחוזר ונכסה מהן..." (שיר השירים רבה ב,ג).
ראשית צמיחת גאולתנו החלה בהתעוררות גדולה של העם לשוב ציון, בכיבוש הארץ משממונה ובהקמת המדינה. אולם בשנים האחרונות, נדמה לכאורה שהמשך פעמי הגאולה מדשדשים, ומתכסים מעט מעיננו.
אולם, כפי שלמדנו חלל פנוי זה צריך להוביל אותנו לקשר וגאולה פנימיים יותר. להכרה שלא די בכיבוש וגאולה המתבטאים אך במציאות החיצונה, שכן הקב"ה מבקש לשכון בקרבינו. דורנו נדרש לחולל מהפכה רוחנית בעם ישראל, וגאולה פנימית זו, היא שתביא את העתיד לבוא, בו ישוב הדוד ויגלה, במהרה בימינו.