אחרי עשרות שנים מרות במדבר שוב עומדים בני ישראל מול הארץ המובטחת. א' בשבט. עבר הירדן המזרחי, פותח משה בנאום הפרידה מעמו האהוב. אחרי אין סוף טעויות ומשברים, נסיגות והסתבכויות, הנה הם עומדים לרשת את ארצם, לבנות שם את ביתם ולהקים נחלה.
עכשיו, כשהמנהיג האלוקי עומד לעזוב את העולם, הוא לא משאיר אותם לבד. יש לו יורש שיעזור להם מול הניסיונות הרבים שעוד יבואו.
"ואת יהושע ציותי בעת ההיא לאמור: עיניך הרואות את כל אשר עשה ה' אלוקיכם לשני המלכים האלה, כן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה עובר שמה. לא תיראום, כי ה' אלוקיכם הוא הנלחם לכם" (דברים ג' כ"א כ"ב)
יש אחד שעיניו רואות את כל מעשי השם. יהושע.
יש אחד שליבו מבין, שאם ה' נלחם לנו בעבר, הוא ילחם לנו גם בעתיד. מי שהביא אותנו לכאן יביא אותנו בשלום עד הסוף האחרון, עד תקוות הגאולה, עד לניצחון שאין אחריו עוד שום קרב. יהושע.
יש אחד, שתפילת רבו מגנה עליו. וכל תקוותנו - לשמוע אליו. יהושע.
וזה פירוש הפסוק: "לא תיראום, כי ה' אלוקיכם הוא הנלחם לכם. ואזהרה זאת הזהיר ביותר את יהושע, כמו שכתוב "ואת יהושע ציויתי" (ליקוטי הלכות נטילת ידיים לסעודה ו' פ"ד).
למה דווקא יהושע?
הוא לא דמיין שהוא המיועד להיות הממשיך של משה. הוא לא חשב שהוא משהו מיוחד. אבל הוא מאד רצה. הוא הרגיש חסר אור כמו הלבנה, ורצון אחד לבד בער בו - לשקף את אור השמש של משה. "פני משה כפני חמה. פני יהושע כפני לבנה". הוא לא השאיר בליבו ובדעתו שום דעה אישית, שום הבנה פרטית, שום תפישה עצמית. הוא רק פינה ופינה ופינה את עצמו, כנער המנוער מכל טוב, להכיל ולהתמלא בדעת רבו.
היו למשה עוד תלמידים רבים, גדולים ועצומים, אבל הם לא זכו להיכנס לשער שיהושע נכנס בו. הם לא היו מספיק קטנים כדי להיכנס בשער קטן כל כך. הם הרגישו שמה שכבר קיבלו ממשה מספיק להם. אבל יהושע הבין, שאין אור אחר חוץ מהשמש של משה.
והוא חיכה. רצה וחיכה. רצה וחיכה. והפך להיות "חתיכת משה".
"אבל מי שאינו רוצה להטעות את עצמו וחושב על תכליתו הנצחי באמת אינו שב לאחור בשום אופן בעולם יהיה איך שיהיה, רק הוא יושב וממתין ומתעכב אצל הפתח ימים רבים כמה שיהיה, ואף על פי כן אין מניחין אותו לכנוס לתוך הפתח וחום היום לוהט אותו מאד ואף על פי כן אינו מניח את מקומו ויושב ומתעכב אצל הפתח האוהל של הצדיקים והכשרים עד ירוחם מן השמים. וזהו בחינת "ויהושע בן נון נער לא ימוש מתוך האוהל" (ליקוטי הלכות אישות ד' י"ט)
מה יהושע הבין שאחרים לא הבינו?
"שכל חיותו ותקוותו הוא על כוחו של רבו הצדיק שמתפלל עליו תמיד "יה יושיעך", שהשם יתברך יושיעו מעצת הסטרא אחרא המתגברין ומשתטחין עליו בכל עת" (ליקוטי הלכות אישות ד' י"ט)
ומה יש ליהושע לומר לנו שרק הוא יכול לומר?
מבאר רבי נתן:"שעיקר השגתו הוא בחינת התחזקות, שיחזק את עצמו ואת כל ישראל בכוחו של משה רבינו, שלא יתייאשו ולא יפלו משום דבר ובכל מה שיעבור עליהם יהיו חזקים בכוחו של משה רבם, כי השם איתם עדיין" (ליקוטי הלכות נטילת ידיים לסעודה ו' פ"ד).
גם היום, כל אחד מאיתנו, אחרי כל המדבריות שעבר. אחרי כל הנשיכות של היאוש והעצבות, אחרי כל המשברים והגלים, צריך לדעת, שהסיכוי היחיד להמשיך להילחם עד הסוף הוא אחד. יהושע.
איפה היהושע שלנו?
רבינו אמר לרבי נתן: "מה ששוחחנו בקשר לתורה של משה ויהושע (תורה ו' בליקוטי מוהר"ן) אודות עניין הרב והתלמיד. דע, שאתה הוא אותו התלמיד"! ("באש ובמים" חלק ב' פרק ח')
גם רבי נתן, ממש כמו יהושע, הבין מה שאחרים לא הבינו. גדולים וצדיקים, מקובלים וקדושים, האמינו ברבינו ולמדו ממנו. אבל אף אחד מהם לא הלך בליל שבת אחרי הלימוד עם רבינו, לצעוק כל הלילה על שפת הנהר: "בברסלב בוערת אש. הבער אותה בליבי".
אף אחד לא תפש, שהדרך היחידה לקבל את השמש של רבינו היא לוותר על כל מה שאתה יודע ולומר בפשטות: "היו לי בחיי שני רבנים. האחד הוא הרבי שלימדני לקרוא אלף בית והשני הוא רבינו", ("שיח שרפי קודש א' - תקמ"ח) כל רגע שראה את רבינו, כל מילה ששזכה לשמוע מפיו, נחשבו בעיני רבי נתן להצלחת הנפש עצומה, יותר מכל דבר אחר בעולם. היה לו גם ברור, שרווח ההתקרבות לרבינו הוא לא אישי בלבד, אלא שהדברים יועילו לכלל ישראל לדורי דורות.
בחושך שלנו רק אחד בלבד יכול להאיר את אור השמש של רבינו הקדוש. רבי נתן.
כותב רבי אברהם: "ואת הירח לממשלת הלילה, הוא תלמידו הקדוש מורינו הרב נתן, הנמשל ללבנה. עד שקיבל בעצמו את אור השמש, להזריחו גם עומק החושך שבדורותינו אלה" ("כוכבי אור" בהקדמה)
רבי נתן, בספריו הקדושים, מביא את אור ודעת רבינו לכל יהודי שבעולם, בכל מצב שבעולם, יהיה מי שיהיה, יהיה היכן שיהיה.
מה שזה אומר בפועל, זה לקבוע לעצמנו מפגש יום יומי עם ספריו הקדושים. אפילו מעט. אבל יום יום.
ב"ליקוטי תפילות" גיליתי שמה שכל מה שעובר עלי פשוט כתוב שם, מילה במילה. ושאפשר לספר לה' בפשטות ובכנות כל מה שעובר עלי ולבקש רחמי שמיים. בלי טיפת יאוש. רבי נתן לימד אותי איך מתבודדים.
ב"ליקוטי הלכות" גיליתי, שהכל מלא סוד ופלא, שהכל מרגש ומסעיר ועמוק. כל מילה בתורה, כל מצווה והלכה, כל שיגרה וכל חג ואפילו מנהג. והכי פלא. גיליתי שהכל שלי, הכל קשור אלי ומספר לי על עצמי ונותן תקווה. לא סתם תקווה, תקווה עם דעת, תקווה עמוקה, שורשית, עם עוצמה.
וב"עלים לתרופה", גיליתי את הצד הכל כך אנושי של רבי נתן. איך הוא חווה ומתמודד, כאדם כמוני, עם פחדים ובלבולים, את כל הצדדים של החיים. איך הוא מכניס את רבינו ליום יום ולכל המצבים.
יש אחד שליבו מבין, שאם ה' נלחם לנו בעבר, הוא ילחם לנו גם בעתיד. מי שהביא אותנו לכאן יביא אותנו בשלום עד הסוף האחרון, עד תקוות הגאולה, עד לניצחון שאין אחריו עוד שום קרב. יהושע.
יש אחד, שתפילת רבו מגנה עליו. וכל תקוותנו - לשמוע אליו. יהושע.
"מה ששוחחנו בקשר לתורה של משה ויהושע, אודות עניין הרב והתלמיד. דע, שאתה הוא אותו התלמיד"!
בואו נהיה תלמידיו.
באדיבות לב הדברים