בדברי משה הפותחים את ספר דברים, יש חזרה על מאורעות המוכרים לנו מהחומשים הקודמים. בין היתר מופיע תיאור של חטא המרגלים, המוכר לנו מפרשת שלח שבספר במדבר. להפתעתנו, סיפורו של משה שונה מאוד מהמסופר בפרשת שלח. בואו ונבחן שלושה מההבדלים. בפרשת שלח, ריבונו של עולם הוא היוזם את מבצע הריגול:
ההבדל הראשון
וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. שְׁלַח-לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד לְמַטֵּה אֲבֹתָיו תִּשְׁלָחוּ כֹּל נָשִׂיא בָהֶם.
בפרשת דברים, העם יזם את המבצע, ומשה אישר אותו:
וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה-בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן. וַיִּיטַב בְּעֵינַי הַדָּבָר וָאֶקַּח מִכֶּם שְׁנֵים עָשָׂר אֲנָשִׁים אִישׁ אֶחָד לַשָּׁבֶט.
ההבדל השני
בפרשת שלח, המרגלים הוציאו את דיבת הארץ רעה והתעמתו עם כלב בן יפונה - המרגל היחיד שאמר אחרת:
וַיְסַפְּרוּ-לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה-פִּרְיָהּ. אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם-יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם. עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן. וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ. וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן-הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.
בפרשת דברים המרגלים לא הוציאו את דיבת הארץ, העם הוא שהטה את דבריהם אל הרע:
וַיִּקְחוּ בְיָדָם מִפְּרִי הָאָרֶץ וַיּוֹרִדוּ אֵלֵינוּ וַיָּשִׁבוּ אֹתָנוּ דָבָר וַיֹּאמְרוּ טוֹבָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר-ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ. וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת-פִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם. וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה' אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ. אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים אַחֵינוּ הֵמַסּוּ אֶת-לְבָבֵנוּ לֵאמֹר עַם גָּדוֹל וָרָם מִמֶּנּוּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם וְגַם-בְּנֵי עֲנָקִים רָאִינוּ שָׁם.
ההבדל השלישי
בפרשת שלח, כלב מחזק את לב העם אל מול הדיבה:
וַיַּהַס כָּלֵב אֶת-הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי-יָכוֹל נוּכַל לָהּ. וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל-הָעָם אֲשֶׁר-רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת. וְשָׁם רָאִינוּ אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן-הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.
יש שלוש דרכים לתת פשר להבדלים הללו:
הדרך הראשונה: הרמוניה
ההולך בדרך הראשונה מורה, כי אין סתירה בין שני המקורות. למעשה הם מציירים תמונה אחת, ואת הפערים אפשר ליישב בדרך האוקימתא התלמודית. דרך זו מעמידה ['אוקים' בארמית הוא כמו 'קם', 'עמד'] את המקור במקרה מסוים, ואת משנהו באחר כך שהסתירה מתבטלת. בדרך זו הלך רש"י, כך פתר את שלוש הסתירות עליהן הורנו. ביחס לשאלת היוזמה אומר רש"י כי היוזמה היתה של העם, משה תמך בה, וריבונו של עולם התנגד. מה שאלוהים אומר 'שלח לך', כוונתו היא - לדעתך שלך אך לא לדעתי. ביחס לשאלת הוצאת הדיבה, מורה רש"י כי מרבית המרגלים הוציאו את דיבת הארץ רעה. הכתוב בספר דברים בשם המרגלים שהארץ טובה, מועמד כדעת המיעוט - יהושע וכלב.
לסתירה השלישית רש"י לא מתייחס, אבל על פי דרכו אפשר לשער כי כך היא עמדתו: בפרשת שלח מודגשים דברי מרבית המרגלים המוציאים דיבת הארץ רעה, ביחס אליהם אומר כלב - 'לא כך אלא הארץ טובה'. אך בפרשת דברים מוצגים דברי כלב עצמו, לכן כאן מתאים להביא את דברי משה המחזק את העם.
הדרך השנייה: סתירה תולדת מגמה
ההולך בדרך זו מורה כי ישנן עובדות ויש פרשנות המעוותת אותן. העיוות נובע ממגמה של המספר, שהיא חשובה בעיניו יותר מהאמת. על פי פרשנות זו, פרשת בשלח מספרת את הסיפור כהווייתו. כשבא משה בפרשת דברים לספר את הסיפור, הוא מטה אותו אל עבר מגמותיו החינוכיות. משה מציג את העם כיוזם של שליחת המרגלים, כדי לחפות על ריבונו של עולם ששלח ואחר כך זעם על מסקנות שלוחיו. משה מציג את העם כמוציאי הדיבה, כדי להטיל עליהם את האחריות ולא על מנהיגיהם. משה מציג עצמו כמעודד, למרות שעל פי פרשת בשלח היה זה כלב, כדי לצבור נקודות. זו קריאה על פיה יוצא הסיפור בספר דברים כסיפור מגמתי, והקורא מבקר אותו ואת מספרו.
הדרך השלישית: סתירה תולדת הסובייקט
ההולך בדרך זו לא מייחס למספר כוונות ומגמות, אלא רואה את השינוי כפועל יוצא של הסיפור. האדם המספר איננו איש המדע המתיימר לספר את אשר אירע 'באמת', אלא האדם היוצר שסיפורו משלב את שיקוף המרכיב הסובייקטיבי שבתודעתו. כשמשה מספר שהעם יזם את שליחת המרגלים, הוא לא חותר למגמה כל שהיא. הוא מביא לידי ביטוי את תודעתו - וכאן עלינו לשער בזהירות מה משתקף. אולי בעולמו של משה אלוהים הוא כמו אצל הרמב"ם ממעל להיפעלויות, ועל מיוחסות פעולותיו לנפעלים. אם כך, כשמשה רואה יוזמה אנושית, היא מצטיירת בתודעתו בעדינות כפרי רוח אלוהים. משה - על פי השערה זו - מייחס את הפעולה לבני האדם כדי לא להגשים את אלוהים. ואולי לאידך גיסא. אולי כשמשה רואה יוזמה אנושית הוא כמקובל שומע בה את משק כנפי השכינה. משה מייחס את הפעולה לבני האדם, כיוון שאין אחרות בתמונתו - על פי ההשערה הזאת - בין אלוהים הפועל לבני האדם הנפעלים מכוחו.
כשמשה מתאר את השליחים כמספרים שהארץ טובה, אולי הוא מביא לידי ביטוי את תודעתו המחפשת את הטוב, אם לא בגלוי כי אז בנסתר. בניגוד למקובל אצל הפסיכולוגים הפרוידיאניים החושפים מגמות נסתרות תוקפניות מתחת לשפה הרכה, משה חושף מגמות רכות מתחת לשפה התוקפנית. השפה התוקפנית של המרגלים היא תולדת החרדה לפני הכניסה לארץ, אבל במעמקים - על פי פרשנותו של משה - מסתתרים שלווה וביטחון כי הארץ טובה.
כשמשה מייחס לעצמו את דברי העידוד לעם למרות שבפרשת שלח אלה דברי כלב, אולי יש כאן הכרה כי הוא כמנהיג אחראי על הרוח המעודדת הבאה לידי ביטוי גם ברוח הפרטית, במקרה זה של כלב. מידת הענווה בה הצטיין משה איננה כוללת התכחשות למציאות או לפרשנותה, אלא כוללת את שלילת ההתנשאות אל מעבר למידה.
אני בוחר בדרך השלישית, מכיוון שהיא מביאה לידי ביטוי חלק מאוד נוכח באישיותו של האדם ובתודעתו. האדם הוא יצור מספר, והסיפור יש בו הטיה מהעובדות המכוננות אותו. זה איננו פגם, זה האדם. ראוי להכיר בתכונה זו ולהתבונן בה, להפיק ממנה את התועלת שבה ולמזער את נזקיה.
ד"ר משה מאיר, עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים