כשפרצה שריפה בעיר ברודי הובא חיימק'ה (מי שהיה הרבי מצאנז) הקטן לסאסוב אל ביתו של רבי משה לייב. אמר לו הצדיק: "חיימק'ה ספר מה ראית בשריפה". "ראיתי" אמר הילד "שבצד אחד עמדו היהודים וכיבו, ובצד אחר עמדו 'דייטשליך' והציתו. שאלתי את עצמי: מדוע מתייגעים היהודים כל כך בכבוי? הרי מוטב היה לגרש את ה'דייטשליך', ולא תהיה עוד שריפה". אפשר להבין את חכמתו של הילד הקטן, שבמקום למזער את התוצאות הוא תובע לטפל בסיבות, אך מה עומד מאחורי התנהגותם של היהודים, הרואים את רכושם עולה באש, והם מבליגים ועוסקים בהתגוננות?
יש בסיפור של חיימק'ה הקטן דוגמא קלאסית של היהודי הגאה המכיר בערכו ויכולתו, המזהה את האויב ויודע לטפל בו טיפול שורש שימנע את המשך הפיגועים, וכנגדו ניצב הציבור הנפחד, הסובל מרגשי נחיתות תוך תקוה שאם אנו נתנהג כ'ילדים טובים', האויב ושכניו יוקירו את גבורת ההבלגה שלנו, והפיגועים יפסקו מעצמם. התכונה הזו של היהודי הנותן גוו למכים, המשתדל שלא להרגיז את הגוי, וממעט בערכו העצמי, היא מלווה אותנו לאורך ההיסטוריה, והמחיר שלה הוא קטלני, אנו מאבדים את כושר ההרתעה שלנו ונותנים לאויב תמריץ להמשיך ולפגע בנו.
החטא העיקרי של המרגלים היה: "וימאסו בארץ חמדה לא האמינו לדברו" (תהלים קו כד), חטא אחד שהוא שנים, שהאחד נובע מהשני, חוסר האמונה בדבר ה' שמביאה למאיסה בארץ חמדה, חטא שהביא בכיה לדורות, ושאת ספיחיו אנו אוכלים עד היום הזה.
אבל תוך עיון בפרשת המרגלים (בספר במדבר ובספר דברים) אנו מזהים חסרונות וכשלים נוספים הנובעים מתסביכים נפשיים של המרגלים, אשר הקרינו והשפיעו לרעה על הציבור כולו. כשל זה מבצבץ כבר בדיווח של המרגלים מיד עם בואם למחנה ישראל: "ושם ראינו את הנפילים בני הענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם", וכשנדייק בדברי המרגלים נראה שלא מפני שהנפילים החשיבו אותנו לחגבים גם אנחנו חשבנו כמותם, אלא נהפוך הוא, תחילה אנו ברגשי הנחיתות שלנו ובהערכה העצמית הנמוכה שלנו החלטנו שאנחנו נראים כחגבים, ורק בגלל התסביך שלנו החלו גם הנפילים לראות אותנו כחגבים. לכן לא פחות ממאיסת הארץ יש לראות בחטא המרגלים גם את הפגיעה במורל העם, כפי שהעם עצמו מעיד עליו: "אחינו המסו את לבבנו" בשניים, בהפרזה על יכולתו של האויב ועל אי היכולת שלנו לנצח אותו: "עם גדול ורם ממנו, ערים גדולות ובצורות בשמים".
המרגלים ידעו שהמורל הלאומי בנוי משלושה מרכיבים: א. הכרה בצדקת הדרך, ב. הרצון להשיג את המטרה, ג. האמונה ביכולת הביצוע. על כן בקשו לקעקע כל אחד משלושת המרכיבים הללו. ומיד בבואם אל המחנה פתחו במתקפת הסברה הבנויה על שקרים וחצאי אמיתות. כדי לרכוש את אימון העם הם פותחים במתק שפתים: "באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא". ולאחר שלכדו את העם בדבריהם, הם מנצלים את האימון שנתנו להם לשטוף את מוחו של העם למאוס בארץ חמדה, והם מספרים להם שהארץ אוכלת יושביה, ושהכניסה אליה מלאה סכנות. לאחר שהצליחו המרגלים בערעור המורל הכללי של העם עברו לשלב ההפחדה, כעדות הכתוב: "אחינו המסו את לבבנו", בשלב זה מנצלים המרגלים את רגישותו של העם היהודי לחיי האדם, המרגלים העמידו את הכניסה לארץ וההתנחלות בה כבחירה בין קדושת האדם לקדושת האדמה, וכך הצליחו בשטיפת מח ומסע הפחדה לא רק להביא את העם לוותר על ארץ ישראל, אלא גם להמאיס אותה עליהם עד שלבסוף העדיפו את מצרים על ארץ הקודש באומרם: "נתנה ראש ונשובה מצרימה". מול תבוסתנות המרגלים עמדו יהושע וכלב יהודים גאים המאמינים גם בצדקת הדרך וגם ביכולתו של עם ישראל והם האומרים: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".