"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (שמות י"ד יג)
בקריאה פשוטה נראה שהפסוק הזה מכיל הבטחה חגיגית שאומרת שעם ישראל לא יצטרך יותר לעולם לראות את פניהם של הרשעים ששיעבדו ועינו אותו במשך שנים ארוכות. אולם רמב"ן, בעקבות דעות שמצויות בחז"ל, מפרש שמדובר בציווי שאוסר על בני ישראל לשוב למצרים (בדומה לציווי שניתן למלך ישראל העתידי בספר דברים).
האם יש צורך לצוות על בני ישראל שלא ישובו למקום השנוא כל כך עליהם, בו הם סבלו כל כך ועברו ניסיון להשמדת עם?
קריאה של קורות עם ישראל במדבר מלמדת שציווי כזה היה הכרחי. לא פחות משמונה פעמים, מתוכן שלוש פעמים בפרשתנו, זועק עם ישראל כי היה מוטב לו היה נשאר במצרים. אולם זה לא הכל. קריאה מדוקדקת של דברי הבהלה של העם על שפת ים סוף מלמדת שעוד מלכתחילה לא רצה עם ישראל לצאת ממצרים. על כך מרחיב יחזקאל (פרק כ') בנבואת התוכחה שהוא מוסר לעם שנים רבות לאחר מכן.
כיצד ניתן להבין את התופעה המוזרה הזאת? איזה עם מעדיף שעבוד, השפלה, סבל ועינויים על פני חירות?
מקובל להסביר את התמיהה הזאת בפחד של עם עבדים מחיים של חירות ואחריות - תופעה שניתן לראות גם אצל עבדים פרטיים שחוששים לצאת לחיים משלהם ומעדיפים לחסות בצל אדונם. הדברים כמובן נכונים, אולם אין צורך להגיע להסבר כזה, שאינו מתקיים במציאות במקרים רבים שבהם עבדים כן לוקחים את ההזדמנות לחירות. אם נבין את המציאות בה היו שרויים בני ישראל נוכל להסביר את העניין ביתר קלות.
כשניתנה לעם ישראל ההזדמנות לצאת ממצרים היא נראתה קורצת ביותר. הזדמנות לסיום הסבל המתמשך שהם חוו במשך דורות לטובת ארץ זבת חלב ודבש במרחק של ימי הליכה ספורים לאורך תוואי נוח של החוף הצפוני של סיני. רבים נענו לקריאה, עזבו הכל ויצאו. עד מהרה התברר שהסיפור קצת פחות מלהיב ממה שהיה נראה בתחילה. במקום ללכת בדרך הקצרה לאורך החוף מוליך אותם משה (על פי ה') למדבר. אחר כך מגיעים המצרים כדי להשמידם. במצב כזה מובן שרבים יעדיפו את השעבוד במצרים. לאחר קריעת ים סוף מגיע רגע המבחן הגדול. לכאורה איום המוות הוסר ואין בעיה להמשיך קדימה בעקבות משה. אולם ההיפך הוא הנכון. משה מבקש להוליכם ל"מקום נחש ושרף וצמאון אשר אין מים". לאחר חציית המדבר הגדול והנורא מחכה לישראל מלחמה עם עמים חזקים. על רקע זה, האופציה של מצרים, גם לאחר ההרס שהיא עברה, נראית אטרקטיבית יותר.
ומה עם השיעבוד שמחכה לישראל מיד כשיחזרו? אז זהו, שבדיוק עכשיו, לאחר טביעת צבא מצרים וההנהגה של המצרים (כולל פרעה, כנראה), יש סיכוי להקמה של "מצרים החדשה" על חורבות הישנה שנהרסה בעשר המכות. ההנהגה החדשה תבין את הטעות שעשתה קודמתה ותתן לעם ישראל שיוויון זכויות, כך קיוו מן הסתם אלה שביקשו לחזור וליטול חלק פעיל בבניית אותה מדינה חדשה.
לאור זאת ניתן להבין עוד יותר את הקרדיט שנותן ה' לישראל על כך שהם (כולם? רק רובם? לא נוכל לדעת) עמדו במבחן ויצאו למדבר: "כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיהו ב' ב). אך בכך הסיפור לא נגמר. המדבר זימן לעם ישראל התמודדויות קשות עם רעב, צמא, אויבים וחרדה קיומית מתמשכת. כמעט בכל פעם שהם עמדו בפני קושי כזה עלתה הקריאה לשוב למצרים. לאחר שהתברר שגם את ארץ ישראל לא יזכה הדור הבוגר לראות כבר החלה התארגנות מעשית לחזור: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" (במדבר י"ד ד). לנו, לומדי פרשת השבוע, הדבר נראה הזוי. אנחנו עזבנו במוחנו את מצרים כבר לפני שני ספרים ופנינו קדימה לארץ ישראל. אך אל לנו לשכוח שאבותינו עזבו את מולדתם (כך הם חשו כלפיה) רק שנה לפני כן. כולנו מכירים את התופעה של עולים שלא מסתדרים כאן (קשיים של פרנסה, שפה ומנטליות) וחוזרים לארץ ממנה הגיעו גם מספר שנים לאחר עלייתם.
ניתן לומר שאלה שנהגו להעלות את התביעה לחזור למצרים (וחלקם אולי אף מימשו אותה) היו ה"ערב" (כך יש לומר, ולא "ערב רב") - אותם מצרים שהתערבו בעם ישראל, כאלה שהיו בקשרי משפחה עם יהודים וגם כאלה שלא. אחרי הכל, מי לא ירצה לעזוב ארץ חרבה לטובת ארץ פורחת? כשהתגלו הקשיים הם היו הראשונים להתגעגע למצרים. גם את המציאות הזאת אנחנו מכירים - גוים מחבר העמים, חלקם נשואים ליהודים וחלקם לא, שהסתפחו לגל העליה הגדול כדי להיטיב את מצבם החומרי. אין בידי נתונים, אך אני מנחש שמתוך העולים שעזבו את ישראל חזרה לחבר העמים חלקם של אלה היה גדול באופן יחסי.
ובכלל, כמו שסיפור יציאת מצרים הגדול הוא אב טיפוס של הגלויות והגאולות מהן, גם העניין הספציפי של הגעגועים למצרים הוא בעצם הסיפור של כל הגלויות. למרות הסבל הנורא שעברנו בגלות, אפשר לומר שגם התאהבנו בה או לפחות התקשינו להיפרד ממנה, כפי שמודה בבושה החבר בדבריו למלך כוזר. הזדמנויות לעלות לארץ היו. באחדות מהן אולם גם היינו מצליחים לזכות במדינה. אבל אנחנו השתהינו. רק במאתיים השנים האחרונות התחלנו לקחת את העניין ברצינות. ועדיין, כדי שרוב עם ישראל יגיע לכאן היה צורך להכריח אותנו לעשות זאת על ידי שואה איומה שפקדה אותנו. גם אחרי השואה, ראו זה פלא, היו יהודים שבחרו להישאר באירופה ולנפנף בחזון של הקמת היבשת החדשה, שתהיה דמוקרטית יותר ושונאת ישראל פחות.
ועם על ההבנה לקשיים שכרוכים בעזיבת המקום הישן, כפי שמתאר יחזקאל - ה' אינו מוותר לעם ישראל ואינו מוכן להשאירו בגולה: "חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם: וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה... וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא... וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בַּהֲבִיאִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אוֹתָה לַאֲבוֹתֵיכֶם". וכמו שיהודי גרמניה חזו בתמהון כיצד הם פתאום לא נחשבים גרמנים, כך גם אלה שבנו על אירופה החדשה שלמדה את לקחי השואה נחלו לבסוף אכזבה.
אם זה לא ברור תשאלו את יהודי צרפת. הם מבינים את זה מצוין.