תפקידו של משה במלחמה עם עמלק נראה סמלי בלבד: יהושע הוא זה שנשלח לנהל את המערכה בפועל ואילו משה עולה עם מטה ה' בידו אל ראש הגבעה. אולם, התורה מתארת כי בהרימו את ידיו גובר ישראל ובהניחו אותם - גובר עמלק. תנועת המטוטלת בין ניצחון לתבוסה, בין הצלחות קטנות לכישלונות רגעיים אינה תלויה במתרחש בשדה הקרב אלא במצב הרפיון והחוסן של משה רבנו, בעוצמת התמדתו בהנפת הידיים למרום.
על כך נאמר במשנה במסכת ראש השנה "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך שכל זמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו, היו נופלים".
אמנם, בפסוקים עצמם לא נאמר שעם ישראל היה שותף בדרך כלשהיא למאמציו הפיזיים של משה. אך מן הפירוש במשנה נראה שעיני עם ישראל היו נשואות אל ראש הגבעה, וכשמשה הרים את ידיו עם ישראל כיוונו את ליבם לשמים ואילו כשידיו של משה רפו, רפה גם לב העם. אם כן, הנפת ידיו של המנהיג מסייעת לרומם את לב העם.
אולם, התורה מספרת כיצד ידי משה כבדות. המשימה של החזקת הידיים במשך זמן ממושך של שעות מרובות כלפי מעלה ללא הפוגה היא משימה בלתי נסבלת גם עבור אדם צעיר. אבל עבור אדם מבוגר כמשה נדמה שהמשימה כמעט בלתי אפשרית.
כובדם של ידי משה על פי רוב המפרשים אינו כובד פיזי. בפסיקתא רבתי מובאות כמה דעות ביחס לכבדות זו:
וידי משה כבידים
ר' יהושע אמר: יקרו ידיו של משה מרוב עונותיהם של ישראל שאמרו היש ה' [וגו']
ורבי אבהו אמר: שהיו ידיו של משה כבידות כשתי כדים של מים ותלויות בהם.
א"ר ברכיה הכהן בי רבי אמר הקדוש ברוך הוא: כבדות הם עלי ידיו של משה
הם קבלו את התורה הם קבלו את לוחות הברית הם קבלו עשרת הדברות הם הביאו על פרעה עשר מכות הם קרעו את הים והוליכו את ישראל.
ר' יהושע מבאר שידי משה כבדות משום שהן תלויות ב'הרמת' העם עמן, והמשא הרובץ על עם ישראל הוא משא כבד של עוונות מרובים. הספק המנקר בליבותיהם של ישראל באשר לקיומו של הא-ל המושיע והמגן ("היש ה' בקרבנו אם אין") אינו מניח לידיו של משה להתרומם כלפי מעלה. מי שאינו מאמין בנוכחות ה' ובתשועתו, לא ירים את עיניו כלפי מעלה אלא יביט ישר וקדימה לנוכח האויב. את כל המשא הזה צריך משה לשאת. הנפת הידיים אינה המאמץ הפיזי אלא השכנוע הפנימי והידיעה העמוקה שאותה הוא חייב להנחיל במבט, בהחזקת הידיים, בהתמדה, בוודאות.
לדברי ר' אבהו- שתי ידיו של משה תלויות עליו כמו כדים של מים. אין מדובר רק בכובד פיזי, ובמשא. הדימוי של כדי המים הוא חשוב כאן. מטבעם של המים שהם עומדים לנזול אם הכלי אינו מאוזן כפלס. תפקידו של משה אינו מתמצה בהובלה האמונית ובתיווך של ההסבר האלוקי למציאות. האתגר הגדול הוא במידה המדויקת של השילוב בין הרמת העיניים ובין ההסתכלות לנוכח המציאות. במציאת נקודת שיווי המשקל שבין גלגול העיניים לשמים ובין התבוססות בתוהו והשקיעה בהבל של מציאות היומיום.
ואילו לדעת ר' ברכיה הכבדוּת אינה תחושתו של משה, אלא של הקב"ה. כשמשה מרים את הידים, הקב"ה אינו רואה בהן ידי אנוש רגילות, אלא רואה את הידים שקיבלו את התורה, את הידיים שקיבלו את הלוחות ואת עשרת הדיברות, את הידיים שהובילו את ישראל בבטחה ביציאה ממצרים ועל שפת ים סוף. הידיים הללו של משה הן סוג של נשק בלתי קונבנציונאלי שמשה מפעיל כלפי שמיא. ידי משה הם האולטימטום שעם ישראל יכול להפעיל אל מול השכינה ולחייב את ה' לפעול לטובתו.
לפי שלושת הפירושים הללו, תיאור ידי משה: "ידיו אמונה" הוא תיאור מגוון שיש בו כדי לתאר דיאלוג סמוי המתרחש ברמז, בתנועות עיניים ובתנועות יד. מי שראה תנועות עדינות של אדמו"רים שבמחי סיבוב קל של פרק ידם מעבירים מסרים עמוקים מבין שהדבר ניתן גם בלא מאמץ פיזי גדול. לדברי ר' יהושע ידי משה מחוללות סערת אמונה והתרגשות לנוכח היכולת להבחין בעולמות הנסתרים המסובבים את העולם. לדברי ר' ברכיה הידיים יוצרות את האיזונים המדויקים של כיוונון הלב. לא ממצב של כפירה לאמונה אלא רק כיול ודיוק, תנועה מתונה שאינה מייצרת גלים וסערות אלא יוצרת תנועה עדינה וקלה בנפש. ואילו לדעת ר' ברכיה, ידי משה הן ידי הנציג והשליח המביעות תפילה חרישית, תחינה על החיים עצמם. כשעם ישראל שותף ב"החזקת אצבעות" בתמיכה חרישית בהעברת המשאלה מן הפרטי אל הכללי והציבורי.
המלחמות הללו לא נחו ולא חדלו מעולם. המאבק המשולש הזה על שמירת האמונה, שמירת האיזונים והאפשרות לאחדות הוא הוא המלחמה בעמלק, מדור דור.
פרשת בשלח: ידיו של משה
"וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא לומר לך שכל זמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברים" האמנם כך הוא?
אהבתם? עוד תכנים בלעדיים באפליקציה של כיפה. הורידו עכשיו