סיפור לשבת: מתחילים מבראשית

אחרי כל כך הרבה דייטים איתן לא תיאר לעצמו שדווקא הדייט הזה יטלטל אותו כך שירגיש כאילו הוא חייב להתחיל הכל מהתחלה. הרב יוני לביא במדור חדש: סיפור לשבת

חדשות כיפה הרב יוני לביא 27/10/16 17:46 כה בתשרי התשעז

סיפור לשבת: מתחילים מבראשית
כיפה, צילום: כיפה

"זו היתה פשוט טעות להסכים להיפגש איתה" סינן איתן לעצמו תוך כדי הסיבוב השלישי ליד קפה 'הדר'. עיניו סקרו את שורת הרכבים הצמודים למדרכה בתקווה שמישהו ייצא ויפנה לו את החניה. 'מה יש לך לחפש אצל 'ילדה' כמותה?!' הדהדה במוחו השאלה כל הדרך לירושלים, 'עמוס לחץ שתיפגש עם הבת-דודה שלו? אז לחץ. אתה אומנם חייב לו כמה טובות עוד מימי הצבא, אבל בכל זאת, יש גבול לכל תעלול...'.

השיחה ביניהם באותו ערב היתה קצרה ומכוונת מטרה. "קוראים לה ראשית והיא משהו נדיר שלא מוצאים כל יום". 'מה אתה אומר?', גיחך איתן לעצמו, 'שוב הסלוגן הקבוע על כל הבחורות...'. עמוס המשיך להתעקש "היא אומנם צעירונת, בת עשרים וקצת, אבל סמוך עלי, גבר. אתה עוד תגיד לי תודה...".

אחד הרכבים אותת פתאום לשמאל, ואיתן מיהר לקפוץ על ההזדמנות ולתפוס את מקומו. כעבור שניה מצא את עצמו עומד ליד הסובארו שלו חופר בכיס בחיפוש קדחתני אחרי מטבעות למדחן. ארבעה וחצי שקלים היו המקסימום שהצליח לגרד, והמכשיר הקפדני מיהר לתרגם אותם ל-56 דקות חניה. 'מילא', הרהר תוך כדי שהוא מפנה צעדיו לעבר בית הקפה, 'בכל מקרה עוד שעה אני כבר שוב על כביש 1 בדרך חזרה לתל-אביב'. הוא הרי מכיר את עצמו. ככה זה אצלו תמיד. אמנם רק בן 26 אבל כבר 'שועל דייטים' עתיר ניסיון שברזומה שלו מספר תלת-ספרתי של בחורות.

עם הזמן נכנס לנוהל: טפ"ט קוראים לזה.

טלפון-פגישה-טלפון ("היי-זה-אני-מה-קורה?-תראי-היה-לי-די-סבבה-אתמול-אבל-לא-נראה-לי-שזה-ילך-בינינו..."), והלאה לבאה בתור.

בגדול אפשר לומר שככה נראו פחות או יותר כל החיים שלו: ריפיט אחד גדול.

שיגרה בנאלית מוכרת ונוחה שעסוקה בעיקר בלחזור על עצמה.

לזהות מראש את המקומות הבעיתיים ולעקוף אותם באלגנטיות.

לא לטפס על הרים גבוהים מידי ולהתרפק בחיקה החמים והמלטף של השיגרה.

איתן התיישב בשולחן באמצע בית הקפה ומבלי להמתין הזמין לעצמו את ההפוך המוכר עם שני סוכר.

פתאום היא עמדה שם בפתח. ה'ילדה'.

איך זיהה אותה? לא ברור. תמיד הקפיד לבקש מראש תמונה, מה שאיפשר לו לסנן מראש את רוב ההצעות. הפעם, בגלל שבכל מקרה לא ציפה לכלום ורק עשה טובה לחבר ילדות לא טרח לבקש אפילו את זה.

היא סקרה במבט נבוך את היושבים בבית הקפה וכשמבטיהם הצטלבו הבחין בברק מיוחד שנצץ בהן.

'דווקא חמודה', ציין לעצמו, ונופף בידו לסמן לה שתבוא. היא התיישבה מולו, ביישנית אך מחויכת, ובקול מתוק שלא מצליח להסתיר את ההתרגשות פתחה בישירות מפתיעה. "אני ראשית ואני מאוד שמחה לפגוש אותך, איתן. בן דוד שלי סיפר לי עליך כל-כך הרבה דברים טובים...".

'אתה הולך להיות הבחור הראשון שלה, אחי', הזהיר אותו עמוס בשיחה המקדימה, 'דיר בלק, תתייחס אליה יפה...'.

"כן, גם אני שמח לפגוש אותך", שיקר איתן בלי להניד עפעף, "רוצה לספר קצת על עצמך?".

את רוב הפגישות נהג איתן להעביר בדיבורים. בעצמו ועל עצמו. פחות עניין אותו להקשיב. בפרט שרוב הסיפורים של הבנות נשמעו לו די דומים. גרתי-למדתי-הלכתי-בלה-בלה-בלה... הפעם, בגלל שבכל מקרה לא נתן סיכוי, לא היה איכפת לו ש'הילדה' תדבר קצת, שתהנה.

אלא שמה שקרה מאותו רגע לא היה דומה לשום דבר שהכיר. כמו נהר שפרצו לפניו את הסכר, ראשית זרמה ושטפה. בישירות אופיינית היא שיתפה באירועים מחייה ומתברר שבהחלט היה מה לספר.

כשהיתה בת אחת עשרה נפטרה אימה אחרי מאבק במחלת הסרטן. אבא שלה נכנס למשבר ובתור הבת הבכורה היא לקחה על עצמה אחריות והפכה למעין אמא ואולי גם אבא, לארבעת אחיה הקטנים.

בגיל שלוש עשרה עברה תאונת דרכים קשה כשירדה מן האוטובוס ואופנוע דוהר דרס אותה וריסק את רגלה השמאלית. אחרי חצי שנה של אישפוז וחמישה ניתוחי שיקום נאלצה להתחיל ממש מאפס וללמוד לצעוד מחדש.

כעבור שנתיים התחתן אביה עם אישה מניו-יורק וגרר את כל המשפחה לגור שם איתה. ראשית לא רצתה לעזוב את הארץ אבל הרגישה שאחיה זקוקים לה והסכימה להתחיל הכול שוב מחדש בארץ זרה. שפה חדשה, חברות, לימודים...

בגיל 18 חזרה לארץ לעשות שירות, ומאז הספיקה להתחיל לימודים לצד עבודה בערבים כדי לממן אותם.

היא דיברה ודיברה ואיתן הסתכל בשעון ונדהם לגלות ששעתיים חלפו כך כמו חלום. "אוי , סליחה, דיברתי כל כך הרבה" התנצלה במבוכה כמו ילד שנתפס בקלקלתו.

"אה, בכיף, זה היה דווקא...מעניין לשמוע כל מה שעבר עלייך".

"כן, אבל אתה בקושי סיפרת על עצמך, איתן. מה זה לא נעים לי...".

"אה, שטויות, אולי בפעם הבאה", אמר ובשבריר שניה קלט את הטעות שנפלטה מפיו.

"אז זה אומר שניפגש שוב?", תלתה בו עיניים צוחקות לא מצליחה להסתיר את ההתרגשות והציפייה בקולה.

"אההה, נראה. לא יודע. אני כבר אתקשר אלייך. מחר. נדבר".

"טוב, אני אשמח", המשיכה בדרכה גלויית הלב תוך ניסיון להתגבר על נימה של אכזבה. "אומרים שגברים אוהבים לדבר ולא יודעים להקשיב. אבל אתה, איתן, ממש מעולה בקטע הזה" החמיאה לו כשנפרדו.

איתן צעד לרכב מהורהר. באוויר שרר חום של שלהי אוגוסט אבל הוא הרגיש כמו אחרי מקלחת צוננת.

התחושה החזקה ביותר שהדהדה בו היתה...בושה.

הוא חשב על עצמו, על החיים שלו, על המסלול שעבר, ואז חשב...עליה.

ופתאום הרגיש לידה כמו ילד קטן.

בחיים לא העלה בדעתו שצעירונת כזו, אחת מתוך מי יודע כמה שעבר, תצליח לטלטל אותו כל-כך.

הוא פתח את דלת הרכב ואסף לכיסו את פתק הקנס שהשאיר הפקח על השימשה מבלי להציץ אפילו מה כתוב בו.

איתן עצם עיניים ושקע במחשבות. לא ברור כמה זמן חלף אבל צפירה עצבנית הקיצה אותו ממחשבותיו.

"מה קורה איתך, בן אדם?!", קרא לו הנהג מהרכב שעצר לידו, "אתה מתכוון לזוז?!".

"כן", ענה איתן בהחלטיות, "אני מתכוון לזוז".

הוא לחץ על דוושת הגז והסובארו גלשה מן החניה והשתלבה בתנועה. ידו השמאלית כיוונה את ההגה, והימנית כאילו מעצמה, דפדפה בין אנשי הקשר של הטלפון בחיפוש אחר שם אחד.

'לפעמים יש רגעים בחיים', חשב לעצמו, 'בהם אין ברירה. חייבים לחשב מסלול מחדש ולהתחיל מבראשית...'.

_____________________________________

"מבראשית. את עולמך בבוקר תמיד לברוא:

האדמה, העשב וכל המאורות
ואז מן העפר, בצלם אנשים
לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית

לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב
לשיר אותו בכח, לשיר אותו בכאב
לשמוע חלילים ברוח החופשית
ולהתחיל מבראשית

(נעמי שמר)

הסיפור יפורסם בעלון "באהבה ואמונה"

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן