כבר בפסוק הראשון שבתורה דואג רש"י להסביר לנו שתורתנו הקדושה לא נועדה ללמדנו עובדות היסטוריות, כלשונו של רש"י "לא בא המקרא להורות סדר הבריאה", אלא היא מיועדת להרבה למעלה מכך, היא מיועדת לאלפנו בינה ולהקנות לנו דרך חיים. כך לימד אותנו רבנו המהר"ל מפראג כי השם "תורה" בא מלשון "הוראה, שמורה לאדם תכליתו האחרון אשר ראוי לאדם להגיע אליו"(נתיבות עולם, נתיב התורה, פרק א), ודברים שנכתבו בתורה לא נכתבו אלא אם כן יש בהם כדי להורות לנו את הדרך בה ראוי שנלך ואת המעשה אותו ראוי שנעשה.
רש"י מלמד אותנו כי הגם שהתורה פותחת בתיאור ששת ימי בראשית והשבת שבאה בעקבותיהם, תיאורים שלכאורה אין בהם כדי ללמדנו דבר הרלוונטי למעשינו היום יומיים, כל התיאורים הללו והמקראות העוסקים בהם אינם אומרים "אלא דורשני". קוראים לנו לדרוש אותם ולדלות מהם ועל פיהם ערכים ורעיונות שידריכו אותנו ויאירו את חיינו. אלא שנראה שכל מי שיבקש להעמיק ולדרוש את המקראות של בריאת העולם יגלה כי הוא עומד בפני חידה סתומה, חידה אשר, לכאורה, מביעה דברים שקשה מאוד לאומרם ואולי אף להבינם, ושחכמים אף הגבילו מאוד את אופני לימודה, אסרו על לימודה בשניים והתירו את לימודה רק מרב לתלמיד בודד (חגיגה יא, ב על פי פירוש הרמב"ם למשנה, ועיין גם מורה נבוכים ח"ב פ' כט וח"ג בהקדמה).
כך מלמד אותנו רש"י (בראשית א, א) על פי המדרש :
"ברא אלוקים, ולא נאמר ברא ה', שבתחילה עלה במחשבתו לבראותו במידת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מידת הרחמים ושיתפה למידת הדין והיינו דכתיב, ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמיים".
ואכן אין הדברים אומרים אלא דורשני, ולולי היו הדברים כבר בבחינת מטבע לשון אולי אף לא היה ניתן לאומרם. כיצד ניתן לפרש את קביעת חכמים כי עלה במחשבתו של הקב"ה לעשות דבר אחד אלא שהוא "ראה" שהדבר לא יצליח ועל כן הוא חזר בו ושינה אותו ? האם הקב"ה לא ידע מראש שלא ניתן לברוא עולם במידת הדין ? ואם נקבל, משום מה, את הקביעה הפשטנית הזו שהקב"ה חזר בו לשם מה הדברים נכתבו בתורה ? הרי אם בסופו של דבר עמד הקב"ה ושיתף ואף הקדים את מידת הרחמים למידת הדין מדוע לא הסתפקה התורה בפסוק המתאר את אשר קרה בפועל וטרחה וכתבה לנו את מה שרק עלה במחשבה לקרות ?
תשובה על מקצת מן השאלות האלו יכולים אנו למצוא בלימוד מרחבי התורה. דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר, ובמקום אחר מרחיב המדרש (קהלת רבה פרשה ד, ב) ומביא את דברי ר' יוחנן בשם ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי הקובע כי מספר הדורות שעלו במחשבה להיבראות ולא נבראו היה "תשע מאות ושבעים וארבעה דורות שנאמר: "דבר צוה לאלף דור". ובמקום שלישי (גמרא חגיגה יג, ב - יד,א) רש"י אף מסביר מדוע דורות אלו לא נבראו :
"דבר צוה לאלף דור (תהלים קה) ראויה היתה תורה להינתן לסוף אלף דור, וכשראה שאין העולם מתקיים בלא תורה עמד וטרדן, ונתנה לסוף עשרים וששה דורות מאדם הראשון עד משה רבינו".
והתוספות (שם) אף מוסיפים כי כדי שדורות אלה "לא יחריבו את העולם" עמד הקב"ה "ושתלן בכל דור ודור והן הן עזי פנים שבדור" (כלשון הגמרא שם).
ממילא ברור הוא כי מחשבתו של הקב"ה לא הייתה לחינם, חלילה, אותן דורות שעלו במחשבה להיבראות לא נמחו ולא נעלמו כלא היו, ומובן הוא מדוע התורה הזכירה את אותה מחשבה בראשיתית, שכן מחשבה זו עשתה פירות והשפיעה על העולם בו אנו חיים. אך עדיין נדרשים אנו להבין מה פשר מחשבתו זו של הקב"ה ומדוע אם בכלל הוא חזר בו ממנה ?
פתח לתשובה על שאלה עמוקה זו ניתן למצוא בדבריו של השל"ה הקדוש (פרשת בראשית תורה אור), לאחר שהשל"ה מסביר שמחשבתו הראשונה של הקב"ה לא התבטלה, חלילה, והיא עדיין קיימת, מסביר השל"ה גם את מטרתה של אותה מחשבה, ואת העומק הרב הטמון בה :
"אמנם שמעו אלי ותחי נפשכם. דעו כי מה שעלה במחשבה, מחשבתו קיימת. ... וזה מה שנאמר (בראשית א, א) 'בראשית ברא אלקים', ופירשו, מתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, אין הכוונה מתחילה עלה כך ואחר כך נשתנה חס ושלום, אלא הכוונה תיבת 'בתחילה' הוא פירוש על תיבת 'בראשית', שכוונתו הוא על שורש הדברים, כי השורש היא התחלה להתפשטות ממנו, והשורש הוא בנסתר ובנעלם, ואחר כך הגילוי הוא ההתפשטות מהשורש. ואמר 'בתחילה', כלומר, אותן בני עליה שמדרגתם הוא בהשורש הנעלם שהוא הראשית והתחילה, דהיינו סוד עלה במחשבה, אצלם הוא מדת הדין להיותם מדוקדקים בדין אפילו כחוט השערה".
השל"ה מסביר כי מחשבתו של הבורא מסמלת את שורשיו של העולם, שורשים שכמו המחשבות נסתרים הם, אך מהם צומח ומתפתח כל עולם המעשה. השל"ה מוסיף ומסביר ששורשיו של העולם, הזכות ממנה שואב העולם את קיומו, נעוצים באותן בני עליה שמדרגתם כה גבוהה עד שהם מסוגלים לעמוד אף במידת הדין, אותה מידה שדורשת מהאדם להוציא אל הפועל את כל הטוב הטמון בנשמתו. כך מסביר גם ה"שפת אמת" :
"אומנם כך הוא באופן זה ברא הבורא יתברך להיות רצון ומחשבת האדם לעשות הכל על פי מידת הדין ממש כרצונו יתברך. הגם כי בפועל אי אפשר לעשות ממש כרצונו יתברך מטעם שעולם העשייה אין בו השלמות וצריך להשתתפות מדת הרחמים" (בראשית תרל"ח).
דברים אלה משתלבים היטב עם דבריו של רש"י (שם) כי העולם נברא "בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו ובשביל ישראל שנקראו ראשית תבואתה". התורה וישראל המקיימים אותה הם שורשיו של העולם, הם אבני הבניין עליהם הושתת העולם כולו, ומכח זכותם העולם מתקיים. אלא שכדי שהעולם יגיע למדרגה בו הוא יהיה ראוי לקבל את התורה ואת ישראל המקיימים אותה נזקק הוא לאלף דור של התפתחות הדרגתית, כדבריו של דוד המלך "דבר צווה לאלף דור". והקב"ה שראה וידע שלבני האדם יהיה קשה לשרוד כל כך הרבה דורות ללא אורה של תורה שיתף עם מידת הדין את מידת הרחמים נתן את התורה לסוף כו' דורות, ואת אותן נשמות שהיו אמורות להיוולד קודם לכן עמד ופיזר בקבוצות קטנות לאורך כל הדורות שמני אז ועד היום.
עתה אולי ניתן גם להבין מדוע התופעה הראשונה בה מתארים חכמים את דור ה'עיקבתא דמשיחא' הינה "חוצפה יסגא", שכן "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף"(נידה יג, ב), וייתכן גם ייתכן שכל זמן שמתקרבים אנו לאותו דור שבן דוד בא בו כך יופיעו בעולמנו יותר תופעות של חוצפה, תופעות שהעולם לא יכול היה לעמוד בהן בראשיתו, ועתה, לאחר דורות רבים של תורה, הוא מוכן להתמודד איתן בצורה טובה בהרבה. אולי משום כך עולא, רבה ור' יוחנן הביעו את רצונם שלא לראות את המשיח ואמרו שיבוא המשיך אך שהם לא יראוהו, שכן בתופעות שיהיו בימים אלה לא יכול היה העולם לעמוד בראשיתו. אך רב יוסף שלימד אותנו (ב"ק צט, ב - ק, א) את החשיבות של מידת הרחמים ושל ההליכה לפנים משורת הדין, לימד אותנו גם למשוך את אותם רחמים בהם נהג הקב"ה בבריאת העולם אל הדורות האחרונים, ובעזרת אותה אהבה ורחמים בהם נהג הקב"ה בעולמו עם בריאתו להתגבר גם על אותן תופעות קשות שיופיעו בדורות האחרונים, ולדעת כי אדרבא תופעות אלה וההתמודדות איתן היא הזכות הגדולה שלנו, כלשונו של הרמח"ל :
"מה שנודע לנו מכוונת המאציל ב"ה בזה, הוא, כי ברצותו להטיב רצה להמציא נמצאים שיקבלו טובו. וכדי שיהיה הטוב שלם, צריך שיקבלוהו בזכות ולא בצדקה, שלא יהא הבושת פוגמו, כאוכל את שאינו שלו. וכדי שיוכלו לזכות, המציא מציאות אחד שיהיה צריך אליהם להתקן, מה שאינו צריך הוא, ובתקנם אותו - יזכו" (פתחי חכמה ודעת, כלל ראשון בכוונת הבריאה).
הקב"ה ברא את עולמו כדי שהעולם יתוקן ויוכל לעמוד במידת הדין אך כדי להגיע לשם נדרשים אנו, כפי שעשה גם הקב"ה, לשתף במעשינו הרבה ממידת הרחמים, שכן רק בעזרתה נוכל להגיע לאותה התעלות ואותו טוב שלמענם נברא העולם.