אחת הסצנות שהציתה את דמיונם של אמנים וסופרים גדולים בכל התקופות, ממיכלאנג'לו ועד מילטון, היא זו של אדם וחוה הטועמים מן הפרי האסור, פרי עץ הדעת. ההוראות היו ברורות: "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" (בראשית ב', טז-יז). מדוע, אם כן, מיד לאחר הצגת הדמויות המרכזיות בדרמה המכונה 'בריאת העולם', מזדרזת התורה להביא בפנינו סיפור על צו ועל הפרתו? מהי משמעות הביטוי "עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע"? והאם היה בכוחו של הפרי האסור להטביע באופיו של האדם תכונה שלא הייתה בו מלכתחילה?
למפרשים דעות שונות. הרמב"ן (בראשית ב', ט), למשל, סבור כי קודם שטעמו אדם וחוה מפרי עץ הדעת, נעדרה מהם היכולת להחליט ולבחור. לאדם וחוה, שנבראו כמו השמש, הירח והכוכבים, נועד תפקיד פונקציונלי מסוים, ומסלול חייהם היה קבוע וידוע מראש. עץ הדעת נתן להם את הכוח לחדול מלהיות יצורים שאינם אלא 'ממלאי תפקיד'. עתה ניתנה להם האפשרות להפוך ליצורים מוסריים או בלתי מוסריים, על פי בחירתם.
רש"י (בראשית ב', כה) כותב כי פרי עץ הדעת חשף את 'יצר הרע', את הצד הארוטי שביחסי האישות, שהיו עד אז בגדר מעשה טבעי ותמים. בפירושו לסיפור החטא הראשון מקדים רש"י במאות שנים את חסידיו של פרויד, הרואים בנחש סמל זכרי המייצג פיתוי מיני.
הרמב"ם בפתח ספרו מורה נבוכים (חלק א פרק ב) גורס כי אדם וחוה נהנו גם קודם לכן מן היכולת להחליט ולבחור; אולם בזכות עץ הדעת התאפשר להם מעתה לעשות זאת לא רק על פי אמות מידה אובייקטיביות של 'נכון' ו'לא נכון' ("לא ניתן להפיק אש מחיכוך של אבנים רטובות זו בזו"), אלא אף על בסיס הכרעות סובייקטיביות מובהקות, שהשיח בהן מתאפיין במושגים 'טוב' ו'רע' ("מה שטוב בעיניי - הריהו טוב, ומה שרע בעיניי - הריהו רע").
הרב שמשון רפאל הירש (בראשית ב', ט) מרחיק לכת אף יותר מן הרמב"ם. לדעתו, פרי עץ הדעת לא הוסיף לאופיו ולאישיותו של האדם שום תכונה שלא הייתה קיימת בו מלכתחילה. אם נעיין בתיאורו של הפרי האסור, נגלה כי התורה מציירת את הפרי באור חיובי מאוד: "טוב למאכל" - דהיינו דל בכולסטרול, בקלוריות ובשומן; "תאווה לעיניים" - בעל מראה מושך ואסתטי, מאכל לאניני טעם; "נחמד להשכיל" - משפר את כושר החשיבה (מן הסתם עשיר בחלבונים המחזקים את תאי המוח). אם אכן התברך הפרי במעלות רבות כל כך, מדוע נאסר על אדם וחוה לאכול ממנו? התשובה פשוטה: משום שהקב"ה אמר "לא" - "מֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ". ההערכה שאני רוחש לרש"ר הירש על פירושו הנפלא קשורה קשר ישיר למספר חוויות מכוננות שחוויתי בנעוריי.
גדלתי בברוקלין, בשכונה היהודית הוותיקה 'בֶּד-סְטַי' (Bedford Stuyvesant) שלפני עידן המסעדות הסיניות הכשרות. בהיותי כבן שבע או שמונה נפתחה במורד הרחוב מסעדה סינית אקזוטית "בסגנון כשר", כלשון מודעת הפרסום. שאלתי את סבתי אם מותר לי לאכול שם. אני הערצתי את סבתי, אישה דתייה מאוד שהשפיעה עליי עמוקות. היא אמרה שלא, והסבירה לי כי אם רצוני להיות גדול וחזק - עליי להימנע מלאכול מזון לא-כשר, וכי "בסגנון כשר" אינו כשר מספיק. מובן שלהיות גדול וחזק היה חשוב לי הרבה יותר מאשר לטעום אֶגְרוֹל, מה גם שהייתי קטן וצנום יחסית לגילי.
כעבור שנים, כשלמדתי ב'ישיבה יוניברסיטי', נמניתי על נבחרת הדיונים (Debating) הרשמית של האוניברסיטה. הדיון הראשון של הסמסטר נערך מול נבחרת האקדמיה הצבאית הלאומית שבווסט פוינט. ימי ראשון בווסט פוינט לא דמו לשאר ימות השבוע: הם כללו משחק פוטבול, סטייק לארוחת ערב, ולאחר מכן אירוע תרבות כלשהו. האירוע שנקבע לאותו יום ראשון היה התחרות שלנו. כאורחי האקדמיה הצבאית בילינו כל היום בקמפוס. בארוחת הערב הוגש סטייק עסיסי, הגדול ביותר שראיתי מעודי, בתוספת צ'יפס. אנו, שלושת חברי הנבחרת מ'ישיבה יוניברסיטי', נברנו בצלחות שלפנינו, שהכילו מנה כשרה של גבינת קוטג' בתוספת עגבניות. עם תום הארוחה החל הדיון בין הנבחרות. על פי המקובל, אנשי הנבחרת המארחת ניגשים אל האורחים ללחוץ את ידיהם. בהשוואה לאנשי וסט פוינט היו שלושת חברי הנבחרת מ'ישיבה יוניברסיטי' נמוכים וצנומים. כדי להתבונן במתחרה שניגש אליי נאלצתי למתוח את צווארי, ומבטי פגש בטבורו... הוא הושיט את ידו ללחיצה, ואחיזתו כמעט שריסקה את עצמותיי. נזכרתי בסטייק הלא-כשר שאכל בעוד אני נאלץ להסתפק בעגבנייה, ולחשתי באוזניה של דמות בלתי נראית: "סבתא, אני חושב שעבדת עליי...".
הרש"ר הירש מסביר לנו כי הציווי הראשון בתורה הינו בעצם ציווי על שמירת כשרות, כלומר ציווי הנוגע למאכלות אסורים. מבחינת התורה, אין כל קשר בין שמירת כשרות לבין חוסן גופני. בהמשך (ויקרא י"א, מה) תיצור התורה זיקה בין ההימנעות ממאכלות אסורים לבין חיי קדושה. מן הפסוקים הפותחים את התורה אנו למדים כי קדושה זו מקורה בעצם הציות לקב"ה: במחויבות לעשות מה שהקב"ה מצווה עלינו, ולא מה שראייתנו הסובייקטיבית מורה כי הוא טוב עבורנו.
המאבק בין הדמויות בסיפור גן עדן הוא תמצית המאבק האנושי שבכל דור ודור, שעניינו: האם אני מוכן לכוף את עצמי לסמכות דתית-חוקתית גבוהה יותר, או שמא אני מבכר להכריז כי אני הוא הסמכות הקובעת לגבי עצמי, ועל כן ביכולתי לפעול כראות עיניי ולהחליט בעצמי בענייני מוסר? התורה מדגישה שוב ושוב כי אין להשאיר את ההבחנה בין טוב לרע, בין נכון ללא-נכון, לגחמותיו ולמאווייו של היחיד. 'טוב' הוא מה שהקב"ה אומר עליו שהוא טוב, ו'רע' הוא מה שהקב"ה אומר עליו שהוא רע. הרש"ר הירש מלמד אותנו כי פרי עץ הדעת, למרות מראהו, היה רע - משום שכך קבע הקב"ה.
הפיתוי שמציע הנחש הוא היפוכה הגמור של תפיסה זו: "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּא-לֹהִים" (בראשית ג', ה); ברגע שבו תחליטו להפר את הוראותיו של הקב"ה, נמצאתם מורידים אותו כביכול מכיסאו ומכתירים עצמכם פוסקי-יחיד בשאלה מה טוב ומה רע.
המאבק בין מוסר שמקורו בסמכות א-לוהית (או בסמכות חיצונית אחרת) לבין מוסר ארצי סובייקטיבי לא פסק מעולם. משחר ההיסטוריה בגן עדן ועד לטרוריסט 'לוחם החופש' של ימינו נותרו מרכיביה של דרמה זו בעינם. האדם מעצם טבעו ניחן בכישרון אדיר להמציא תירוצים - כך מלמד אותנו זיגמונד פרויד בן האלמוות. סטלין רצח מיליוני בני אדם, וכינה זאת 'צדק'; מחבלים מתאבדים זורעים הרס וחורבן ורוצחים 'בשם אללה' נשים וילדים חפים מפשע; השכן שלכם עשוי לבגוד בסתר עם אשתו האומללה של חברו הטוב, ולומר אחר כך כי עשה זאת 'מתוך רחמים'. המוח האנושי יצליח תמיד למצוא צידוקים שכליים למה שהגוף מתאווה לעשות.
סיפורם של אדם וחוה בגן עדן הוא מָשָׁל מהדהד בהיסטוריה האנושית. אין הוא אך מעשה חולף ונושן, אלא אקטואליה החוזרת שוב ושוב. המסקנה העולה מן הסיפור המקראי היא שאנו חייבים לזכור - בייחוד בעולם פוסט-מודרני כשלנו, המקדש את הבחירה החופשית - כי בני האדם מתמחים ברציונליזציה של מעשיהם; ודווקא משום כך חייב להתקיים מבנה דתי-חוקי-מוסרי, שיספק לפרט בסיס מוצק ועוגן של יציבות וישמש לו מורה דרך בעולם של אפשרויות סותרות ופיתויים אין-ספור. מנקודת מבטה של התורה, מבנה זה נשען על מערכת א-לוהית של ערכי מוסר, שלצד חופש הבחירה שהיא מעניקה - מכירה היטב גם את מגבלות כוח השיפוט הערכי של הפרט.
הרב שלמה ריסקין הוא המייסד וראש הישיבה של מוסדות "אור תורה סטון", ורבה של העיר אפרת