אחד המאפיינים המובהקים של תקופתנו הוא האינדיבידואליזם. לאורך כל ההיסטוריה, הזהות האישית של האדם היתה קשורה בראש ובראשונה בהיותו חלק ממשפחה, שבט ועם. אנשים התגוררו בקרבת בני משפחתם, עסקו בעבודות המשפחה והבנים המשיכו במעשי אביהם. כיום, כל אדם הנו אדם לעצמו, וזהותו מתגבשת כיחיד אוטונומי, כאשר מעמדם של המרכיב המשפחתי, השבטי והלאומי נמצא בירידה תלולה.
פרשת במדבר מגדירה ומציבה כל אחד מישראל כבעל זהות המורכבת מכל הפרמטרים שציינו. כאשר משה רבנו מצטווה לערוך מפקד של כל בני ישראל, הציווי מופיע באריכות לשון יתרה: "שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת" (במדבר א ב). לפי פסוק זה כל אדם הוא בראש ובראשונה חלק מהקולקטיב הלאומי עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אחר כך הוא חלק ממשפחה, ולבסוף הוא גם יחיד לעצמו.
מניית כל אחד בשמו היא הביטוי לכך שכל אדם הוא גם יחיד בעל מעמד עצמאי, ולא רק איבר בגוף הלאומי. השם מבטא את האני האישי, ואכן כיום מקובל יותר מבעבר שאנשים מתייחסים זה לזה בשמות פרטיים, ולא בשמות משפחה או בתארי כבוד כגון דוקטור כהן או גברת לוי. תופעה זו אינה נובעת רק מירידת הערך של הפורמליות בחיינו, אלא גם מעליית ערך האינדיבידואליות.
אין מקום להילחם בתופעת האינדיבידואליזם, אין לכך לא סיכוי ולא הצדקה. אדרבה, מבחינה מסוימת היא משקפת התפתחות אנושית, כאשר האדם תופס את עצמו כיחידה עצמאית אוטונומית עם אחריות מלאה על חייו ועל מעשיו, ואינו מתחבא מאחורי הסינר של אבא או מסתופף בחממה של החמולה. ברם, יש חיסרון גדול לתופעת האינדיבידואליזם בכך שהשייכות של האדם המודרני לזהות המשפחתית והלאומית הצטמצמה והלכה. כך קורה שהדאגה לבני משפחה נשחקת, והאכפתיות כלפי ערכים וסמלים לאומיים נדחקת. אנו יכולים לראות זאת היטב בהבדל שבינינו ובין החברה המוסלמית שמסביבנו, שבה ערכי המשפחה והקולקטיב עדיין במלוא עוצמתם. יש ביניהם המסוגלים אף להרוג בשביל כבוד המשפחה, ולפתוח במלחמה למען הגנה על סמלי הדת וערכי האומה שנפגעו על ידי אמירה של פלוני או קריקטורה של צייר אלמוני .
לאור ירידת קרנה של השייכות הלאומית אין פלא שבוויכוח על הריבונות בירושלים ניכרת בקרב רבים בציבור הישראלי אדישות גדולה, ואילו אויבנו מתאפיינים בלהיטות ובנחישות ללא פשרות.
אחרי הכל אם מנסים להגדיר במילה אחת את מהותה של ירושלים - ירושלים היא המרכז. המרכז של הדת היהודית, הרוח והקדושה, המרכז של ההנהגה המדינית הלאומית, המרכז של ההיסטוריה היהודית ושל ציפיות העתיד של עם ישראל. ירושלים היא המרכז הגיאוגרפי - היא נקראת "טבורו של עולם, יושבת בגובהו של עולם" וכו', שכן כל קהילה יהודית בעולם מחוברת אליה, היא משמשת כמרכז כובד רוחני בעולם, כמו ששימש המשכן של פרשת השבוע שלנו בסדרי המחנה של המדבר. היא "העיר שחוברה לה יחדיו - שעושה כל ישראל חברים”. ההלכה הדגישה שירושלים "לא נתחלקה לשבטים" (יומא יב,א), ולפיכך היא נחלת כלל הלאום ולא נחלת שבט מסוים. אין משכירין בתים בירושלים (שם), וכך היא נשמרת כרכוש האומה כול, ולא כנחלת אנשים פרטיים. עבור הצעיר המודרני החי את חייו כאינדיבידואל ולא כפרט בתוך האומה היא נמצאת בשוליים. הר הבית וירושלים העתיקה אינם רלוונטיים לחייו האישיים.
הקריאה העולה מתוך פרשת 'במדבר' הסמוכה ליום ירושלים היא שמצד אחד אל לנו לזלזל באינדיבידואליזם, שכן יש לו מקום ויש לו תפקיד, והוא חלק מתהליך ההתפתחות של המין האנושי. אולם מצד שני שומה עלינו לזכור ולהזכיר שלאדם יש אישיות המורכבת מרבדים שונים של זהויות. זהות אישית ייחודית אינה צריכה לבוא על חשבון הזהות המשפחתית כחלק ממשפחה, והלאומית כחלק מהאומה. עובדה היא שתודעת ההשתייכות לקולקטיב היא טבעית לאדם, והיא מבצבצת בהזדמנויות רבות כמו בקרב אוהדים בתחרויות ספורט. אפשר לטפח תודעת זו במקביל לפיתוח האישיות האינדיבידואלית. ככל שנטפח את התפיסה שאיננו חיים כאן כל אחד לעצמו, אלא כל אחד חי כאן גם כחלק מעמו, כך תתחזק תודעת הקשר לכלל העם, ותתפתח גם הזיקה הפנימית לירושלים.
הרב רונן לוביץ הוא רב ניר עציון וחבר הנהלת בית הלל