במסכת סנהדרין, בסוגיה העוסקת באיסור כישוף, מתוארות טכניקות שונות של כישוף וההלכה מבחינה ביניהן על פי מידת חומרתן.
יש העושה 'מעשה' של כישוף שהוא החמור מכל, יש מי שעושה מעשה של אחיזת עיניים שהוא אמנם מעשה אסור, אך מי שעשה כן פטור מעונש. ויש גם מעשי כישוף מותרים, המתוארים שם בגמרא. וכך מסופר על ר' חנינא ור' אושעיא שהיו מעיינים בספר יצירה כל ערב שבת, ומתוך כך, לפי הסיפור, נברא להם עגל משולש והיו אוכלים אותו. על פי הפירוש הם היו לומדים על האותיות בהן נברא העולם, והעגל היה נברא מאליו. לפי הפרשנים העיסוק הזה מותר לכתחילה מפני שאינו "מעמיד תחרות" לקב"ה אלא בורא דברים מכוחו שלו.
מכאן הגמרא גולשת לסיפורים על כשפים ומכשפות. נעיין בשניים מהם, הקשורים לפרשתנו.
הסיפור האחד הוא אודות זעירי, אחד האמוראים, שנקלע לאלכסנדריה שבמצרים וקנה לעצמו חמור. משבא להשקות את החמור במים, התמוסס החמור והתפוגג. זעירי הלך ותבע מן המוכרים שיפצו אותו על שמכרו לו חמור שאין בו ממש. המוכרים השיבו לו את כספו למרות שטענו כנגדו כי התרשל בבדיקת המקח, שכן אין במדינה הזו מי שקונה חמור בלי לנסות לבדוק אותו במים אם הוא אכן אמיתי...
הסיפור השני הוא על ינאי שהתארח בביתה של אישה אחת ובקש ממנה מים לשתות. היא הגישה לו מים, אך למזלו זיהה ינאי ששפתיה לוחשות, זרק מעט מן המים ארצה לבדוק את טיבם, ואכן הם הפכו לעקרבים. הבין ינאי שהאישה רצתה להרעילו ועשה עצמו שותה. משסיים, ביקש מן האישה לשתות בתמורה מים שהוא ישקה אותה. האישה שתתה מן המים שהתברר שאף הם היו שיקוי, הפכה לחמור וינאי רכב עליה בשוק. ינאי השתעשע כך עד שחברתה של המכשפה זיהתה במי המדובר ושפכה על החמור מים. כמובן שהחמור "נמס" ונגלתה המכשפה. הדבר הביא במבוכה את ינאי שנמצא רוכב על אישה בשוק (סנהדרין, סז, ב).
אם נתנתק לרגע מן ההקשר של הסיפורים בסוגיה, אנו מוצאים שהחמור הוא דמות הפכפכה. לעיתים מדובר באדם שהוא חמור, ולעיתים בחמור שהוא אדם. דמות חמור שהיא למעשה חיזיון תעתועים. אך לא רק החמור מככב כבעל פוטנציאל לתרמית כזו. מטמורפוזות ושינויי צורה מוכרים לנו מן הספרות לגווניה, במיוחד בסיפורי המיתולוגיה. יופיטר הופך את ליקואן לזאב, וכך התגלגלה לקולנוע, לפולקלור ולספרות דמותו של 'אדם זאב', כך גם "הנסיך הצפרדע" של האחים גרים, "היפה והחיה" ועוד.
פחות מוכרים הם סיפורי המטמורפוזות המופיעים בספרות חסידי אשכנז. אחד מן הסיפורים המופיעים בפירוש ר' יהודה החסיד הוא סיפור לפרשתנו, פרשת בלק. בסיפור מסופר על בנות ישראל שמכשף אחד חשק בהן. לכן, הפך אותן לאתונות והכניס אותן לביתו, שם החזיר אותן לצורתן המקורית ובא עליהן. והקשר המיוחד שבין ההיפוך לחמור שואב כנראה השראה מן הסיפור התלמודי על ינאי.
בפרשה שלנו אנו פוגשים את האתון שהיא אתון אמיתית, אך במהלך הפרשה היא הופכת ל"נביאה" הכלואה בתוך בהמה. האתון מסוגלת לדבר, לראות את המלאך, ולהוכיח את בלעם על דרכו הנלוזה ועל חוסר הכרת הטוב ולפי חז"ל גם על העובדה שאדוניה השתמש בה כאישה למימוש צרכיו אלו:
מעודך עד היום הזה
ולא עוד אלא שאני עושה לך מעשה אישות בלילה,
כתיב הכא 'ההסכן הסכנתי',
כתיב התם 'ותהי לו סוכנת' (סנהדרין קה, ב)
החוקרת ביינום, בספרה מטמורפוזה וזהות עסקה בהופעת הדמויות המתהפכות הללו בספרות. בעיקר בתופעת ה'אדם זאב'. לטענתה השימוש בשינויי צורה אלה הוא אחיד. לדבריה, אין כאן מישהו שהוא פעם אדם ופעם זאב או שהוא גם אדם וגם זאב, אלא שמדובר בשינויי צורה בלבד שאינם משנים דבר במהות. האדם נשאר אדם גם אם הוא לכוד בגוף אחר. שינויי הצורה חושפים את המגבלות של הקטגוריות החברתיות והמעמדיות. באמצעות המטמורפוזות מתגלות הקטגוריות הללו כמבוססות על מראה העיניים, וכמתעתעות. בין השיטים יש כאן טענה שהאדם לא יכול להשתנות. הוא יכול רק לשנות את צורתו החיצונית. הוא יכול לטשטש את מוצאו, הוא יכול לשנות את לבושו ואת הנהגותיו אבל הוא תמיד יישאר מי שהיה (ראו גם: ד' רוטמן, דרקונים שדים ומחוזות קסומים). היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו? בהתאמה הטענה היא שאנשים לא משתנים. הם אולי יכולים לשוב ולהיות עצמם.
סיפור אתונו של בלעם מעט שונה. גם מפני שהכיוון של השינוי הוא מחמור לאדם. אבל גם מפני שהאתון אינה משנה את צורתה החיצונית כלל והיא מתגלה כיצור מתעתע שצורתו החיצונית מטעה, שכן בפנימיותה היא אוצר של כנות, יושר, בינה ומוסר. ומשמתברר שכך הוא, מתברר שהתורה טוענת כאן להיפך, שהשינוי אפשרי! שאתון כשלעצמה עשויה להיות יצור 'אנושי' גם בלי שיש לכך ביטוי חיצוני, ושהאנושי כמו בלעם למשל, שהוא תמונת המראה שלה, יכול לנהוג כחמור. שהשינוי אינו מצוי במעטפת החיצונית של האדם, השינוי הוא למרות הגוף, למרות ה'לבושים'.
הרבנית עו"ד ד"ר מיכל טיקוצ'ינסקי היא דיקנית הסטודנטים וראשת תכניות בית המדרש לנשים במכללה האקדמית הרצוג