פרשת בחוקותי פותחת בברכות היעודות לעם ישראל אם ילכו בחוקותיו של הקב"ה, ולאחר מכן מופיעות הקללות שתבואנה אם לא יישמעו למצוותיו. אחת הבעיות שהעסיקו את חז"ל והפרשנים בהקשר לפרשיית הברכות והקללות, הייתה מיעוט הברכות לעומת ריבוי הקללות. בעוד שהברכות משתרעות על פני 10 פסוקים בלבד, תופסות הקללות נפח של 28 פסוקים - כמעט פי 3 מפסוקי הברכות. אנו נעסוק בהתמודדות חז"ל עם השאלה.
כך התנסחה השאלה בפי חז"ל (תנחומא פרשת ראה סימן ד):
שלא יאמרו הבריות כשבא משה לברכנו מעט ברכנו וכשבא לקללנו הרבה קללנו, כיצד הקללות שבתורת כהנים שלשים פסוקים חסר אחד והברכות י"א.
המדרש מתמודד עם הקושיה בדרכים שונות. בראשונה הוא מביא את תשובתו של רבי שמואל:
אמר רבי שמואל, מי שמביט בהן מוצא הברכות יתרות על הקללות. כיצד? ברכות פתח באל"ף אם בחקתי תלכו וסיים בתי"ו ואולך אתכם קוממיות שהברכות באות עליהם מאל"ף ועד תי"ו, והקללות פתח בוא"ו ואם לא תשמעו וסיים בה"א ביד משה בין וא"ו וה"א אין כלום.
כלומר, לדעת רבי שמואל, נדרשת הבטה מעמיקה בברכות ("מי שמביט בהן") על מנת לראות שלמרות הנפח הקטן שהן תופסות בפסוקים הן אליבא דאמת רבות על הקללות. רמז לכך מוצא רבי שמואל בעולם האותיות. הברכות מתחילות באות א' ומסתיימות באות ת', וזהו סימן להיותן של הברכות שלמות. הקללות לעומתן מתחילות באות ו' ומסתיימות באות ה', והדבר בא ללמד שלמרות היותן מרובות בפסוקים, הברכות רבות עליהן. יש לציין שרבי שמואל לא מסביר מהי ההבטה בברכות שתבאר כיצד הן רבות מהקללות, כלומר, כיצד הברכות באמת רבות מן הקללות, אך על כל פנים כך הוא קובע.
ר' לוי בהמשך המדרש מתמודד עם אותה שאלה באמצעות משל:
אמר ר' לוי, משל למלך שהיה לו בן הכניס אותו לפלטרין שלו והראה לו תמחוי מלא כל טוב והראה לו פלטרין חריבות. אמר הבן לאביו, התמחוי הזה למי? אמר, לאותו שמקלסני. והחרבות למי? לאותו שמורד בי, כך הקדוש ברוך הוא מראה להם ברכות וקללות והן רואין הברכות מועטות והקללות מרובות.
נראה שגם משל זה טוען שהקביעה כי הקללות מרובות מן הברכות, מקורה בטעות אופטית. המלך במשל מראה לבנו "תמחוי מלא כל טוב", כלומר בנמשל - ברכות רבות, ולצדו מראה המלך לבנו "פלטרין חריבות" - כלומר בנמשל קללות. המשל מבקש לומר שבמציאות גודל הטובה רב על גודל הרעה, מה ש"הראה לו" המלך לבנו הוא יחס שבו הטובה גדולה מן הרעה, אולם מה ש"הן רואין" הוא יחס הפוך: הברכות מועטות והקללות מרובות. משל זה טוען את טענתו, בדבר היפוך היחס בין המציאות ובין מה שרואים ממנה בעיניים, בדומה לדברי רבי שמואל שקדמו לו, אך גם הוא אינו מסביר מדוע במציאות הברכות רבות מן הקללות.
כיוון פתרון אחר מצוי בהמשך המדרש:
ד"א אמר להם הקדוש ברוך הוא, אם תעשו רצוני אף על פי שכתבתי לכם ברכות מועטות אני מרבה אותן לכם ולא אביא עליכם הקללות, משל למלך שלקח עבד באוני וכתב בתוך האוני אם תהיה עושה רצוני ומשרת אותי כראוי אני מאכילך ומשקך ומלבישך כשאר עבדי ואם אינך עושה רצוני איני מאכילך ואיני משקך אלא אני כובלך ונותנך בבית האסורין, נכנס העבד ועשה רצונו יותר ממה שהתנה עמו. מה עשה העבד? חזר מעשות רצון רבו. אמר לו רבו התניתי עמך שאני כובלך והורגך, חייך אני עושה לך פשרה, כך ישראל כתב להם הקדוש ברוך הוא אם בחקותי תלכו אני מביא עליכם הברכות הללו ואם לאו אני מביא עליכם הקללות שנאמר (מלכים א ח, נו) לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב, וכשחטאו ישראל בימי ירמיהו אמר הקדוש ברוך הוא התניתי עמהם להביא עליהם קללות אני יודע שאין בהם כח לעמוד בהם אלא פשרה אני עושה עמהם, אמר ר' אבא אמר ר' ירמיה עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו (איכה ב), בצע עשה עמהם פשרה לכך כתיב ראה אנכי וגו'.
לפי הסבר זה במדרש ובניגוד לדברי המדרש הקודמים, הברכות אכן מועטות מן הקללות, וזוהי איננה טעות אופטית. הפתרון של המדרש לבעיית חוסר הפרופורציה בין הברכות והקללות הוא שהכתוב אינו משקף את מה שעתיד לקרות במציאות. אמנם הכתוב מעניק יתרון לקללות על הברכות, אולם "אף על פי שכתבתי לכם ברכות מועטות אני מרבה אותן לכם ולא אביא עליכם הקללות". בפועל אפוא יתרחש ריבוי של הברכות. וגם אם עם ישראל יחזור בו מעשות טוב ויהיה ראוי לקללות, הקב"ה לא יביא עליו את הקללות כפי שהן, אלא יעשה איתו פשרה. לפי הצעה זו במדרש נפתרת בעיית חוסר הפרופורציה בין הברכות והקללות לא ע"י הכחשת עצם השאלה, שכן השאלה היא אכן שאלה טובה, אלא ע"י הטענה שבשדה המציאות יתרחש ריבוי של הברכה, אם נקיים את מצוותיו של הקב"ה, או לחילופין אם לא נשמור מצוותיו הקללה לא תבוא במלואה אלא תיעשה פשרה.
כיוון פתרון רביעי ואחרון ניתן למצוא בסיומו של המדרש:
אמר להם הקדוש ברוך הוא, בעולם הזה סדרתי לפניכם ברכות וקללות הטובות והרעות, לעולם הבא אני מעביר מכם הקללות והרעות ואברך אתכם וכל מי שרואה אתכם יאמר שאתם עם ברוכים שנאמר (ישעיה סא) ונודע בגוים זרעם וצאצאיהם בתוך העמים כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'.
דברי המדרש הללו מקבלים כעובדה קיימת את מציאותן של הברכות והקללות בעולם הזה. רק העולם הבא הוא עולם שכולו טוב, כולו ברכה ללא קללות. נראה שהתנחומים היחידים שיכול להציע המדרש, לפי הכיוון הזה, הינם הייחול לעולם שכולו טוב. שכן בעולם הזה יש קללות, וייתכן שגם קללות שהן רבות מן הברכות, עם כל הקושי שבדבר.
לסיכום ההתמודדות של המדרש עם בעיית יתרון הקללות על הברכות, ניתן לזהות שלושה כיווני פתרון. הראשון רואה בהעלאת השאלה טעות בראייה. לדבריו, התבוננות מעמיקה יותר, הבטה אחרת, תגלה שהשאלה בטעות יסודה, שכן לאמיתו של דבר הברכות הן המרובות על הקללות. כיווני הפתרון האחרים מניחים שהשאלה היא שאלה טובה. לשיטתם האמת של הכתובים אכן מעניקה יתרון לקללות על הברכות, אולם הם טוענים שהאמת במציאות תהיה אחרת - ריבוי ברכות או מיעוט קללות - לפי גישה אחת, או שהמציאות הולמת באופן מלא את התמונה הקשה שעולה מן הכתוב, אלא שזו מציאות העולם הזה בלבד, אך העולם הבא הוא עולם שכולו טוב וברכה, ומכאן עלינו לשאוב עידוד.
הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר המאיר