בפרשתנו מופיעה פרשת הנשך והתרבית:
וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ - גֵּר וְתוֹשָׁב - וָחַי עִמָּךְ.
אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ.
אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ, וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ.
אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים.
פרשה זו אומרת 'פרשני', הן מבחינת פשר המושגים 'נשך' ו'תרבית', והן מבחינת סיבת האיסור. ביחס למושגים 'נשך' ו'תרבית' כותב רש"י:
חד שווינהו רבנן, ולעבור עליו בשני לאוין.
כלומר - חכמים נתנו משמעות אחת לשני המושגים, והסיבה שאותו המושג נכתב פעמיים היא כדי להחמיר שהעובר על איסור זה ימצא כעובר שתי עבירות. רש"י הביא את השורה התחתונה של התבוננות החכמים בשני המושגים. קדמה לה המשנה שניסתה לתת פשרים שונים לכל אחד מהמושגים:
איזהו נשך ואיזהו תרבית?
איזהו נשך?
המלוה סלע בחמשה דינרין... [בעוד שערכה של סלע הוא ארבעה דינרים] מפני שהוא נושך.
ואיזהו תרבית?
המרבה בפירות. [בבא מציעא, ה' ב']
הנשך הוא הלוואה כשהלווה אמור לשלם סכום גדול יותר מסכום ההלוואה. התרבית היא משחק בשערים המשתנים של המצרך. התלמוד מבטל את ההבחנה הזאת, ומגיע לפשר אחד מהשניים, כפי שכתב רש"י. בואו ונישאר בהגדרת המשנה, ונתמקד באיסור הנשך. האיסור הזה תמוה, שהרי כך בנוי כל משק. יש ערך של מוצר, והמוכר מקבל יותר ממנו שהרי אילולא כן לא היה משתלם לו למכור. אם העלות של כיסא היא מאה שקלים, יקבל המוכר מאה ועשרים. מדוע לא לראות את ההלוואה כמוצר, ולהתיר למלווה לקבל עבור הלוואה של מאה שקלים - מאה ועשרים שקלים?
בטרם נשער השערות באשר לפשר האיסור, בואו ונערוך טיול בתנ"ך בעקבות הנשך והתרבית. מהסיור הזה עולה כי יהא אשר יהא פשר האיסור, מדובר באיסור שהעבירה עליו נתפסה כחמורה מאוד. כאשר יחזקאל מתבונן בתהפוכות הגורל של הרשע והצדיק, הוא מציין - בין השאר - את הנשך ואת התרבית:
[הצדיק] בַּנֶּשֶׁךְ לֹא יִתֵּן וְתַרְבִּית לֹא יִקָּח מֵעָוֶל יָשִׁיב יָדוֹ מִשְׁפַּט אֱמֶת יַעֲשֶׂה בֵּין אִישׁ לְאִישׁ...
[הרשע] בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי? לֹא יִחְיֶה. אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה עָשָׂה, מוֹת יוּמָת, דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה...
[הצדיק] מֵעָנִי הֵשִׁיב יָדוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לֹא לָקָח מִשְׁפָּטַי עָשָׂה, בְּחֻקּוֹתַי הָלָךְ, הוּא לֹא יָמוּת בַּעֲוֹן אָבִיו, חָיֹה יִחְיֶה... [יחזקאל י"ח]
דוד בתארו את הצדיק, בוחר מכל קבוצת החטאים כמעט אך ורק את הנשך:
מִזְמוֹר לְדָוִד:
ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ?
הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ.
לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ, לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה, וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ.
נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת יִרְאֵי ה' יְכַבֵּד, נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר.
כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח, עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.
[תהילים ט"ו]
ספר משלי מורה על חוק טבע, כסף שהושג על ידי נשך ותרבית סופו להיעלם:
מַרְבֶּה הוֹנוֹ בְּנֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית, לְחוֹנֵן דַּלִּים יִקְבְּצֶנּוּ. [משלי כ"ח]
מה פשר האיסור? מדוע קיים האיסור ומדוע הוא מובלט מעבירות שלכאורה הן חמורות יותר, כגניבה גזל הכאה ואפילו רצח?
חכמים עוד הגדילו את חומרת המעשה. הם הרחיבו את האיסור והורו כי גם המלווה גם הלווה גם העדים וגם הערבים להלוואה שיש בה ריבית עוברים על האיסור. את האיסור עצמו העצימו -
כל הכותב שטר רבית, הרי זה ככותב ומעיד עליו עדים שכפר בה' אלהי ישראל. וכן כל הלוה ומלוה ברבית בינן לבין עצמן הרי הן ככופרים בה' אלהי ישראל וכפרו ביציאת מצרים שנאמר 'את כספך לא תתן לו בנשך וגו' אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים'.
[רמב"ם הלכות מלווה ולווה פרק ד' הלכה ז' בעקבות הגמרא בבבא מציעא]
מה קורה כאן? אנחנו עוד לא מצליחים להבין מדוע הריבית אסורה, וחכמים מעצימים אותה ומעמידים אותה ככפירה?!
יתירה מזו. לא רק שקשה להבין את פשר האיסור, המדובר באיסור העוצר את חיי הכלכלה. לא בכדי בנו חכמים את היתר העיסקא המאפשר לחיי הכלכלה לזרום. אי אפשר לממש את האיסור הזה.
התבוננות באיסור הזה ודימוי מציאות בו הוא תקף מובילים אותי לחשוב על פשר מסויים עבורו. מבחינה אובייקטיבית, אינני רואה סיבה להבדיל בין מכירת תפוח עם רווח למוכר להלוואה עם רווח למלווה. ההבדל נעוץ בבחינה הסובייקטיבית. התפוח איננו כסף, אני יכול לחשוב שערכו הכספי הוא שני שקלים או שערכו הכספי הוא שלושה שקלים. לעומת זאת, כסף הוא כסף. התבונה מורה שלכסף יש ערך נוסף, ואם המלווה נותן לי את כספו ראוי שהוא ירוויח. לכן מאה שקלים יכולים להיות שווים מאה ועשרים שקלים. אך הרגש מרגיש אחרת. מאה שקלים הם מאה שקלים. לא יכול להיות שמאה שווה מאה ועשרים. לכן מבחינה סובייקטיבית, החובה לשלם את הריבית תמיד מפתיעה. בלשון התורה - היא נושכת. אינני מוכן למכה והיא איננה עולה בקנה אחד עם התודעה ותכנוניה הכלכליים. המפתיע הוא שהתורה בוחרת להגדיר את העסקה מהבחינה הסובייקטיבית ולא מהבחינה האובייקטיבית. דווקא באזור הזה מופיע ריבונו של עולם. אין צורך בריבונו של עולם כדי לומר - 'לא תרצח', או - 'לא תגנוב'. ההיגיון המוסרי האנושי מורה כי פגיעה אובייקטיבית באחר או ברכושו היא עוול. אך כדי להגדיר פגיעה סובייקטיבית כפגיעה, יש צורך בשלישי העליון, בזה היכול לראות את האדם שהוא אחר ביחס אלי - מבפנים. אדם מרגיש פגוע גם כשאין לכך צידוק. אם פוטרתי מעבודתי אני מרגיש פגוע, גם אם מבחינה אובייקטיבית הייתי פועל גרוע וההיגיון הכלכלי של המעסיק שלי היה לפטר אותי. ללא ריבונו של עולם, לא יוגדרו הפיטורין כעוול. רק אליו אוכל לפנות בתפילה כי יושיעני מידי מי שפוגע בי.
לכאורה יש אי צדק בכך שהתורה מכריעה לטובת האדם שנפגע באופן סובייקטיבי. 'זה לא צודק' יטען המלווה. התורה מורה כי במערכת היחסים שבין חזק לחלש, בין מלווה ללווה, יש להעדיף את החלש, את הלווה, למרות שיש פגיעה בחזק - במלווה. כאן מופיע גם זיכרון יציאת מצריים. מי שהיה חלש, פגוע, עבד - אמור לגלות אמפטיה לחלש גם במקום שעליו לשלם את המחיר. המוסר של התורה איננו חותר לצדק, אלא חותר למזער את הפגיעה שפוגע אדם ברעהו. אלא שתי מטרות שלא תמיד עולות בקנה אחד, וההכרעה כאן היא חדה כתער - המחויבות לחלש גוברת על הצדק. גם אם בפועל הלוואות ניתנות עם ריבית ונשך, הרי האידיאה הקוראת להעדיף את החלש על פני הצדק ממשיכה להאיר כמגדלור, לסמן את היעד המוסרי אליו עלינו לחתור.
עוד דפי פרשת השבוע, מאמרים, סיפורים ושירים אפשר למצוא בבלוג: