נחלתו של אדם היא גם זהותו

חירות וזהות. אדם שמוכר את נחלתו, מוותר על זהותו, אין אדם שעושה זאת מלכתחילה. בשנת היובל מתגלה כי הכל שייך ל-ה'

חדשות כיפה הרב שלמה וולפיש 06/05/15 13:24 יז באייר התשעה

נחלתו של אדם היא גם זהותו
shutterstock, צילום: shutterstock

רבים מסיפורי התורה והלכותיה מבוססים על הרעיון כי אדמתו של אדם מגדירה את זהותו. קין, עובד האדמה שנידון לנוודות, מגיב בקריאת 'גדול עווני מנשוא' ומיד בונה עיר, מקום שלענ"ד רק מעמיק את הניתוק מהאדמה. פרשת השבוע שלנו מבדילה בין המוכר בית בעיר מוקפת חומה, ובין בתי החצרים, הנידונים כשדות, כאשר הראשון נמכר לצמיתות והאחרונים עד היובל.

את השדה נוחל אדם בירושה מאבותיו. הקרקע מגדירה את הייחוס שלו, מורה מאיזו משפחה הוא ומאיזה שבט. כאשר בנות צלפחד מבקשות שלא יגרע חלק אביהן מהנחלה בארץ והקב"ה מאשר את בקשתן, דורשים כנגדן בני מנשה שהנחלה תישאר תחת כנפי השבט. גם את זה מאשר משה על פי ה'. בניגוד לתיאור הניטרלי של מכירת בית בעיר, מכירת חלק מן האחוזה מתוארת כדבר קשה: 'וכי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו'. קשה הסיטואציה בה אדם מוכר את נחלת אבותיו, ונראה שלא תיתכן מבלי שנסיבות קשות אילצו אותו לעשות כך.

פרשת בהר מתחילה עם מצוות השמיטה והיובל. אם אדם מכר את נחלתו, חוזרת אליו אדמתו בשנת היובל, אחת לחמישים שנה. הדבר מובן, הרי אדם איננו יכול לוותר לצמיתות על זהותו, אני שייך לקרקע, יותר ממה שהיא שייכת לי.

פועל יוצא של חזרת הקרקע ביובל, הוא נושא המכירה והקנייה של קרקעות. שוויה של קרקע נמדד - מעבר למדדים הרגילים של תפוקה, מיקום ומאמץ - לפי מספר השנים שיוכל אדם להחזיק בה עד ליובל. ממילא, גם גאולת הקרקע לפני היובל מוערכת על פי מספר השנים שנשארו עד לחזרת הקרקע.

בפסוקים המתארים את ההלכות הללו (ויקרא כ"ה, יד והלאה) מוזכר פעמיים האיסור המוטל על אדם להונות את אחיו (פס' יד ופס' יז). האבן עזרא מסביר שהראשון נאמר לקונה, והשני למוכר. על שניהם חל האיסור הזה. ההמשך של פס' יז 'כי אני ה' א-להיכם', מתפרש על ידיו כאיום למי שיונה עמיתו כי ה' ייפרע ממנו.

בנוגע לדין זה האוסר אונאה במקח וממכר, אומרת המשנה בבבא מציעא (ד', י) דברים מפתיעים:

"כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים. לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח, אם היה בעל תשובה לא יאמר לו זכור מעשיך הראשונים, אם הוא בן גרים לא יאמר לו זכור מעשה אבותיך שנאמר (שמות כב) וגר לא תונה ולא תלחצנו".

כמו שאסור להונות אדם ולמכור לו ברווח גדול או לקנות ממנו במחיר הפסד גדול, כך יש איסור אונאה בדברים. ומהם 'דברים'? המשנה מתחילה מדין שעדיין קשור במובהק למקח וממכר - כאשר אדם שואל את חברו מה מחירו של חפץ מסוים, מבלי שהוא מתכוון כלל לרכוש אותו, ומשם היא מפליגה לתאר אונאת דברים אחרת לחלוטין, ולפיה אסור להזכיר לאדם את עברו הבעייתי, אם בעל תשובה, ואם גר.

מה פשר הדברים? גם אם כולנו מבינים מדוע לא ראוי להזכיר לאדם את עוונותיו לאחר שהתחרט ושב בתשובה שלימה עליהם, או להזכיר לגר שהייחוס שלו פגום, איך זה מתקשר לאיסור אונאה במקח וממכר, הנשען על פסוקי פרשתנו?

ר' משה אלשיך מבאר זאת, ולטעמי הדברים מתקשרים להקדמה שלנו. לדבריו, כמו שאסור לי להונות אדם במצוקה שנאלץ למכור את שדהו, ולנסות להרוויח על גביו סכומים שאינם הגונים, כך אסור לי לנצל את חולשתו ולטעון שמצבו הקשה נובע מן הסתם מחטאיו: אם הגעת למצב שאתה נאלץ למכור את נחלתך אין זאת אלא שאתה חוטא, ואם אני זה שקונה ממך את השדה, אות הוא שאני צדיק. וכך, דרך ההשוואה הזו אני מבליט את עליונותי על אותו מך. זהו אותו איסור אונאה המתואר בפסוקים ובמשנה, המחבר בין התנשאות על אדם באמצעות חולשתו הכלכלית ובין התנשאות עליו באמצעות חולשתו החברתית-דתית.

כפי שכתבנו למעלה, אדם שמוכר את נחלתו, מוותר על זהותו. אין אדם שעושה זאת מלכתחילה, ומדובר בחוויה משפילה. בעל תשובה, ויותר מזה בן גרים, הם אנשים שזהותם פגיעה במיוחד. הזכרת עברם הבעייתי מציגה אותם כבעלי זהות פגומה, שלא בצדק. הגר הוא אדם שאין לו נחלה, כיוון שאין לו ייחוס לשבטי ישראל. הנתון הזה מעמיד אותו באופן די קבוע בעמדת מיקוח חלשה, כלכלית וחברתית. המשותף לכל איסורי האונאה הוא האיסור לנצל את זהותו החלשה של האדם ולהחליש אותו אף יותר.

עוד אדם שזהותו פגיעה הוא העבד, שגם הוא נאלץ בלית ברירה למכור את עצמו לאדם אחר. בעומק הדבר, מדובר באותו ניתוק. לעבד אין נחלה משלו, והוא עובד באחוזת אדונו. בשנת היובל, מצד אחד חוזרות הקרקעות לבעליהם המקוריים, ומצד שני שחרור העבדים מחזיר את הבעלים לקרקע שהייתה שייכת להם ולמשפחתם מימי יהושע בן נון.

מה שמתגלה בשנת היובל, הן למוכר והן לקונה, הוא שבסופו של דבר הכל שייך ל-ה'. הן בני האדם ('עבדיי הם ולא עבדים לעבדיי'), והן הקרקעות ('כי לי הארץ'). הארץ יכולה להגדיר את זהותנו, רק מכוח היותה ארצו של השי"ת. נתפלל שנזכה לחוש את זהותנו השלימה, המלאה בנוכחותו של הקב"ה בנשמתנו, בגופנו ובאדמתנו.

הכותב הוא ר"מ בישיבת הסדר או"ת מחנים, מבית אור תורה סטון

👈 ביום ראשון כ"א אדר ב (31.3.24) תחת הכותרת "האומץ לדבר על זה" יתקיים כנס מיוחד בנושא מתמודדי נפש בצל המלחמה. לפרטים נוספים לחצו כאן