בפרשתך בהעלותך, לא מעט מורדות ונפילות, רמוזות בנו"ן הכפולה של המתאוננים, ובנו"ן ההפוכה הפותחת וסוגרת את פרשת "ויהי בנסוע הארון", שלדעת חז"ל באה להפסיק בין נפילה לנפילה.(עיין ספרי וזוהר בהעלותך)
הגמרא במסכת שבת (קטז) מלמדת שהנפילה הראשונה היא הבריחה מהר סיני כתינוק הבורח מבית הספר, הבאה לידי ביטוי בפסוק "ויסעו מהר ה'" (י',לג')
לדעת הרב קוק(ש"ק ג' רנז') הבריחה מהתורה היא ביטוי של חוצפה, ומשם הדרדרות להתאוננות, קיטור וציניות המתגלגלת להתאוות לבשר ועריות "וישמע משה את העם בכה למשפחתיו..על עריות הנאסרות להם.."(ספרי)
התגובה האלוקית היא אש שאוכלת בקצה המחנה כשהפרשנים מבארים שה" קצה" הכוונה לרשעים שהם קצה העם השלילי ההולכים בסוף המחנה ,ומאידך גם לזקנים המהווים את קצה העם החיובי ההולך בקצה השני-בראש.(כלי יקר)
לא ברורה אשמתם של הזקנים הרי האספסוף הוא זה שתאונן התאווה ובכה, ועוד יותר תמוהה הבקשה של משה למינוי זקנים חדשים, לפני מתן הבשר שהפיל חללים לקברות התאווה!
הרי אם נאמר שהקצף יצא על הזקנים הנושאים באחריות לכישלון המרשיעים, מדוע שוב למנות זקנים ולסכן גם אותם? וכי מה תועלת יש בדבר?
התשובה לכאורה טמונה בדברי המדרש: ..אלא בשעה שבאו ישראל לאותן הדברים ויהי העם כמתאוננים נשרפו כולם באותה שעה אלא שהיתה שריפתם כשריפת נדב ואביהוא שאף הם הקלו ראשם בעלותם להר סיני כשראו את השכינה, (שם /שמות כ"ד/) ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו וכי אכילה ושתיה היתה שם למה הדבר דומה לעבד שהיה משמש את רבו ופרנסתו בידו והיה נושך ממנה כך הקלו ראשן כאוכלין ושותין והיו ראוין לישרף באותה שעה הזקנים ונדב ואביהוא ומפני שהיה יום מתן תורה חביב לפני הקדוש ברוך הוא לפיכך לא רצה לפגוע בהן בו ביום לעשות פרצה בהן הה"ד (שם /שמות כ"ד/) ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו מכלל שהיו ראוין להשתלח יד אבל לאחר זמן גבה מהן נדב ואביהוא אף הן נשרפו כשנכנסו לאוהל מועד והן נשרפו כשנתאוו אותה תאוה שנא' (במדבר יא) והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה.. (במדבר רבה פרשה טו )
מדברי המדרש עולה כי חטא דק של הזקנים במעמד הר סיני נפרע בעוון המתאוננים.
החטא הוא הקלת ראש המשולה לאכילה ושתייה בעוד שרואים פני שכינה, אולי ניתן לומר שבשונה ממשה שבזמן קבלת התורה פירש לגמרי מחיי חומר, אכילה שתייה ואישות כדי להיות זך וצלול לקבלת הרוח העליונה משמיים, רצו הזקנים להעפיל אל ההר עם גופם, לקפוץ אל הקודש העליון עם חיי החומר הנמוכים, מתוך רצון לקדש אותם.. העוצמה שבגדולה עלולה לטשטש לעיתים את הגבולות..
כמובן שזו מטרתה העליונה של התורה לקדש את החומר, אך לא בשלב הראשון ולא בתחילת הדרך, בה האדם עדיין משועבד לגופו ויצריו הרודים בו בחוזקה. הסדק הקל הזה מתרחב ומתעצם בחטאים של התאווה בפרשתנו, אמנם אצל האספסוף זוהי תאווה נמוכה אך היא פוגעת בזקנים הנושאים באחריות לאי ההצלחה לרומם את העם אל השליטה בחומר.
לכן צריך זקנים חדשים, .."זקני העם ושוטריו.. אותן שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך והיו מרחמים עליהם ומוכים על ידם..עתה יתמנו בגדולתן כדרך שנצטערו בצרתן"(רש"י)
הזקנים החדשים אולי היו פחות תלמידי חכמים, אך תהליך הזיכוך שלהם בא מתוך צרה, ועמידה בניסיון גדול של תמיכה בעת שעבוד אלים ונורא, בה הם שומרים על אחווה וצלם אלוקים, כלפי אחיהם המוכים, אין חשש שכאשר יעלו לעמדת ההנהגה, שמא תסיט אותם העוצמה שבגדולה.