מיד לאחר חנכת המזבח של הנשיאים, התורה ממשיכה לתאר את חנוכת המנורה על ידי אהרון הכהן. זאת, על אף שכבר שמענו בעבר בספר שמות על משיחת המשכן וכליו ע"י משה רבינו ועל ימי המילואים של הכהנים בספר ויקרא. אלא שכנראה ספר במדבר בא להדגיש כיוון שונה - השתתפות העם במשכן.
אנו רואים זאת החל מהצגת הלויים והכנסתם לתפקיד, כאשר הציווי מוגדר כלקיחה מתוך העם:
קַ֚ח אֶת־הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְטִהַרְתָּ֖ אֹתָֽם (במדבר ח,ו)
הגדרתם של הלווים מתוך בני ישראל אף חוזרת על עצמה ארבע פעמים בפרק, וזאת כנראה ללמד אותנו לא רק על תפקיד הלויים אלא על רעיון רחב ועמוק יותר- הלויים כמיצגי העם. לא הכהנים נמצאים במוקד כבספר ויקרא, אלא דווקא מחנה עם ישראל באמצעות הלויים.
על פי יסוד זה ניתן להבין מצווה נוספת, מצוות קרבן הפסח. דווקא ביום עמוס צווים כה רבים (משיחת משכן וכליו ע"י משה, מילואים ע"י אהרון ובניו, חנוכת המנורה ע"י אהרון, קרבנות הנשיאים וחנוכת המזבח, הקדשת הלויים) הרי שנכנסת לה גם מצוות קרבן פסח! מה המשמעות של מיקום המצווה, הרי אין זאת פרשת המועדים והרי עם ישראל כבר נצטוו בפסח לפני שנה?
לפי דברינו הכל בא על מקומו, קרבן פסח הוא מיוחד במינו בכך שהוא מוגדר בתור קרבן של בני ישראל(ט,ד):
וְיַעֲשׂ֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֪ל אֶת־הַפָּ֖סַח בְּמוֹעֲדֽוֹ:
למרות שהוא כבר אינו מוקרב בכל בית ובית כפי שנעשה בפסח מצרים, בכל זאת הוא נאכל בחבורה נפרדת, כל משפחה ומשפחה. בכך נוצרת תחושת השתתפות לאומית, כולם עכשיו יכולים להרגיש חלק מן המשכן, ובמישרין חלק מעם ישראל. כולם אוכלים את אותו הקרבן, באותו מקום וכמודגש בפסוק - במועדו. פרשת פסח, ממשיכה את הרעיון של הלויים, דרכים לביטוי של עם ישראל במשכן. ה' בעצם אומר לעם ישראל כשהם עומדים כקהל פסיבי ביום חנוכת המשכן- עוד מעט ואתם יכולים לשרת במשכן כמו הכהנים, נשיאים, ולויים, ואף לאכול מן הקורבנות ככהנים ביום הפסח!
לאור זאת, מתבהרת טענת הטמאים למשה (במדבר ט,ז):
וַ֠יֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁ֤ים הָהֵ֙מָּה֙ אֵלָ֔יו אֲנַ֥חְנוּ טְמֵאִ֖ים לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם לָ֣מָּה נִגָּרַ֗ע לְבִלְתִּ֨י הַקְרִ֜יב אֶת־קָרְבַּ֤ן יְקֹוָק֙ בְּמֹ֣עֲד֔וֹ בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
לכאורה לא מובנת טענתם, וכי מה ההבדל בין מצווה זו וכל שאר המצוות? מדוע במצווה זו הם מרגישים חסרים?
פסח במהותו מלכד את עם ישראל, אבל לפי דברינו לא זאת בלבד אלא הוא מלכד את עם ישראל עם ה' על ידי תחושת הקרבה למשכן. יש פה שני אלמנטים אותם מזכירים האנשים, קרבן ה' מחד, ובתוך בני ישראל מאידך. השילוב בין שני הדברים הללו הוא מיוחד במינו ולכן הם אינם רוצים לפספס את ההזדמנות.
לא זאת בלבד, לפי המדרש האנשים הללו לויים (מדרש אגדה בהעלותך פרק ט סימן ו):
מי היו, נושאי ארונו של יוסף היו דברי ר' ישמעאל, ר' עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו שניטמאו בנדב ואביהוא
דומני, שהצגת האנשים בתור לויים באה שוב להצביע ולתעד את הקשר "מתוך" ו"בתוך" בני ישראל. הלויים הם המקשרים בין עם ישראל והמשכן, לכן הם הרגישו הפסד תהומי בפספוס הפסח שכן החג הזה אמור להיות זה שמקשר ביננו וה'. כיצד אם כן יוכלו הנושאים בתפקיד זה לשבות מתפקידם בפסח?!
אף בהזדמנות השניה שהטמאים מקבלים יש רמז לקשר זה, שכן למחרת יום זה לפני שנה קבלנו את המן (שמות טז):
וַיִּסְעוּ֙ מֵֽאֵילִ֔ם וַיָּבֹ֜אוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־מִדְבַּר־סִ֔ין אֲשֶׁ֥ר בֵּין־אֵילִ֖ם וּבֵ֣ין סִינָ֑י בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י לְצֵאתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
וילינו וַיִּלּ֜וֹנוּ כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֪ל עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן בַּמִּדְבָּֽר:
וַיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ בְיַד־יְקֹוָק֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשִׁבְתֵּ֙נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר בְּאָכְלֵ֪נוּ לֶ֖חֶם לָשֹׂ֑בַע כִּֽי־הוֹצֵאתֶ֤ם אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הַמִּדְבָּ֣ר הַזֶּ֔ה לְהָמִ֪ית אֶת־כָּל־הַקָּהָ֥ל הַזֶּ֖ה בָּרָעָֽב:
בני ישראל התלוננו אז לחווית "סיר הבשר" במצרים - ה"ארוחה האחרונה" שלהם בעת יציאתם, כלומר הקרבן פסח! וכן הקב"ה מספק להם - כמו הקרבן פסח שאסור להותיר ממנו עד בקר או לצאת מהבית בשעת אכילתו ולאוכלו "במכסת נפשות" כך בלקיטת המן -
זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְקֹוָ֔ק לִקְט֣וּ מִמֶּ֔נּוּ אִ֖ישׁ לְפִ֣י אָכְל֑וֹ עֹ֣מֶר לַגֻּלְגֹּ֗לֶת מִסְפַּר֙ נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם אִ֪ישׁ לַאֲשֶׁ֥ר בְּאָהֳל֖וֹ תִּקָּֽחוּ:
וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֖ן בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּלְקְט֔וּ הַמַּרְבֶּ֖ה וְהַמַּמְעִֽיט:
וַיָּמֹ֣דּוּ בָעֹ֔מֶר וְלֹ֤א הֶעְדִּיף֙ הַמַּרְבֶּ֔ה וְהַמַּמְעִ֖יט לֹ֣א הֶחְסִ֑יר אִ֥ישׁ לְפִֽי־אָכְל֖וֹ לָקָֽטוּ:
וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶ֑ם אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר:
דרך אכילת המן יום יום, אנו נזכרים באכילת הקרבן פסח ע"פ ציווי ה' ויציאת מצרים. לכן אלו שלא יכולים להשתתף בקרבן פסח ביום הקרבתו במצרים, ישתתפו בו ביום תחילת אכילת המן במדבר. אך הפעם בשונה מירידת המן, הרי שאנו לא מתלוננים על חוסר בשר, אדרבה, אנו מבקשים את הקשר הזה עם ה'. דווקא קשר זה הוא מה שה' מחפש כדברי הפסוקים:
לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֪נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא:
אנו למדים פה, שגם באכילה היום יומית, כפי שהיה לעם ישראל במן, ניתן ליצור את הקשר הזה עם הקב"ה במחנה,זאת בצורת אכילתינו; האם זה יהיה בצורת סיר הבשר או לחלופין כקרבן פסח איש איש על שולחן מזבחו.
השבוע ציינו גם את יום האחדות, שנה לאחר חטיפתם של שלושת הנערים, אייל, גיל-עד ונפתלי. בשעת צרה, מורגש בעם ישראל אחדות רבה, אך אני תקווה שלא זו תהיה הסיבה והדרך היחידה בה נוכל לבסס את האחריות המשותפת. מי ייתן, שנוכל ליצור אחדות לאומית המבוססת לא רק על בסיס שליחים, ולא רק על ידי תרומות למשכן אלא על ידי השתתפות משותפת "בתוך בני ישראל" ביצירת הבית הפרטי למקדש מעט - מידי שנה, והלואי בכל יום ויום.
הכותבת היא ר"מ במדרשת לינדנבאום, מבית אור תורה סטון