תכונת ההתלהבות, ככלל, נתפסת כתכונה חיובית אצל מחנכים. אנחנו אוהבים לראות מחנכים ש'בוערים' על נושא מסוים, מתלהבים ממנו ומעבירים אותו באופן כזה גם הלאה, לחניכים שלהם.
אלא שיש בהתלהבות מן התעתוע. שיחה מלהיבה, מסוגלת מהר מאד לגרום לשומעים אותה, להתלהב מהעניין. אלא שכמהירות ההתלהבות, כך מהירות הדעיכה. המתלהבים מהרה, עלולים ברגע אחד גם להיכבות.
נטייתנו להעריך אנשי חינוך מתלהבים, מלאי כריזמה וחיות, לא עולה בקנה אחד עם אמונתנו בחינוך לטווח ארוך ולתהליכי עומק בחינוך.
האדמו"ר מפיאסצנה, בהקדמתו לספר 'חובת התלמידים', טוען שעיקר החינוך טמון בשאלת "גם כי יזקין לא יסור ממנה"- כלומר, בשאלה- האם החניך נשאר נאמן לערך ולחינוך שהוטמע בו, גם לעת זקנתו. שהרי אחרת- אין זה חינוך. חינוך הוא הטמעת ערכים בלב, ולא חיבור של החניך לערך מסוים, לטווח קצר. מבחן העמידות, אם כן, הוא מבחן קובע בחינוך. האם החינוך עמיד לפגעי הזמן, המקום והחברה?
*
רש"י, בתחילת הפרשה מביא את המדרש הידוע בעניין הדלקת נרות המנורה, ומסביר ש"צריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה". על פניו- זוהי הוראה כמעט טכנית. המדרש מדייק מהמילה 'בהעלתך'- שהדרישה היא שהשלהבת תעלה בעצמה, לאחר שהכהן ידליק אותה. על פניו, זו גם דרישה טבעית, שהרי לא היינו מצפים שהכהן יעמוד עם הנר בידו לאורך כל היום...
אלא שבעומק הדברים, אני חושב שרש"י מאיר את הנקודה שהסברנו לעיל. את המנורה יש להדליק באופן כזה- שהיא תבער מעצמה, עד שהשלהבת תעלה מאליה, ללא עזרת שום גורם חיצוני.
אל לנו לסמוך על הכריזמה ועל יכולת השכנוע הנקודתית שלנו. כמחנכים, עלינו לתבוע מעצמנו שהשלהבת תהא עולה מאליה- שהחניכים שלנו ירצו ויאהבו את הדברים שנאמר להם, עד כדי כך שהאש שבקרבם תבער גם ללא עזרתנו, וגם בעת שלא נהיה שם לידם, להבעיר את האש.
זהו חינוך לאמת- חינוך שלא פועל רק באופן חיצוני על התלהבות רגעית, אלא חינוך שדואג להטמיע מושגים לטווח ארוך, מתוך הבערה פנימית של הדברים אצל החניכים. אין כאן התנגדות להתלהבות וכריזמה, ההיפך! התלהבות בחינוך היא חשובה ביותר, אבל את מבחן התוצאה נבחן לא ב'הידלקות' של החניך, כי אם במוכנותו לדלוק מעצמו בעניין.
השאלה אינה האם החניך התלהב לרגע, אלא האם שלהבתו עולה מאליה.