"בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות"". רש"י שואל מה הפשט בהעלותך את הנרות, שכן היה צריך לומר "בהדלקתך את הנרות".
רש"י מבאר את הנושא בשני תירוצים: הטיעון הראשון הוא שלפני המנורה היה דרגש שעל גביו היה עולה הכהן כאשר היה מיטיב ומסדר את הפתילות והשמן בנרות, וממילא בהעלותך הכוונה כאשר היה הכהן עולה על הדרגש. טיעון שני- כאשר הכהן היה מדליק את הפתילה, היה צריך להמתין בהדלקה עד שתהה השלהבת עולה מאליה, כלומר רק כאשר הפתילה דלקה מעצמה, אזח סיים הכהן את מלאכת ההדלקה.
"נר ה' נשמת אדם"- נשמתו של כל אחד ואחד מאיתנו דומה לנרות שבמשכן; לפני שאנו ניגשים לפעולה חינוכית ביחס לכל אחד ואחד מאיתנו, אנו צריכים לעלות ולהתעלות, למדך שנשמתנו ונשמת הזולת היא בעלת מעלה אלוהית אשר מאירה את המציאות לפי התוכן האלוהי הנטוע בקרבה.
לכן, עבודת החינוך מצריכה אותנו להכיר, להבין וללמוד את מהותה של הנשמה עוד לפני שאנו מתחילים את מלאכת החינוך שהיא ההוצאה מן הכוח אל הפועל של הטוב האלוהי. לפי הפירוש השני הדגש מוסב על המחנך שלא יחמוק ויחבק חיבוק דוב את המתחנך, עד שלא יאפשר לו להתפתח מעצמו.
כאשר האור מתחיל להאיר בנשמה והאדם חושף את הטוב האלוהי שבקרבו, על המחנך לאפשר למתחנך להתפתח באופן אישי, טבעי ועצמותי ובלי התערבות אקטיבית של המחנך. המחנך באותה השעה צריך להיות להתבונן ולהדריך ופחות להתערב.
לעיתים המחנך חושב שהוא צריך ליצור עוד אדם בדמותו, אך אין הדבר כן; עליו לפתח את הילד המתחנך לפי אישיותו, לפי הנטייה הטבעית שלו, ולא לערב את אישיותו האישית בתוך נפשו של המתחנך, ובכך נוכל לראות את המנורה מאירה בשבעת קניה ובנורותיה הפונים אל הנר המערבי שמסמל את השורש והמקור של תעצומות הנשמה אצל כל אחד ואחד מאיתנו.
הכותב הוא נשיא הגרעין התורני וראש ישיבת ההסדר בראשון לציון