וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה:
בֹּא אֶל פַּרְעֹה
כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו
לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ.[1]
כמידי שנה, עומד מולי הפסוק הזה וזועק את קושייתו שיותר מכל היטיב הרמב"ם לנסחה:
פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי נביאים שהן נראין כסותרין עיקר זה [של הבחירה החופשית] ונכשלין בהן רוב האדם ויעלה על דעתן מהן שהקדוש ברוך הוא הוא גוזר על האדם לעשות רעה או טובה ושאין לבו של אדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה...[2]
בין הפסוקים האלה נמצא פסוקנו, המורה - לכאורה - כי פרעה לא יכול היה לבחור אם לשלוח את ישראל ממצרים או לא, שכן ריבונו של עולם הכביד את לבו. הכבדת הלב על פי זה, היא הטלת משקל חיצוני לכיוון אחד המונעת מהלב לנוע בחופשיות אל אשר יבחר בו. על פי פרשנות זו, הכבדות היא השוללת את התפקוד המלא של הלב, הקלות - ההפוכה לה - היא המאפשרת אותו.
ברצוני להציע פרשנות אחרת. יסודה בכך, שבלשון מקורות היהדות יש מעמד אחר ל'כבדות'. כך אומרת המשנה:
אין עומדין להתפלל, אלא מתוך כובד ראש...[3]
היפוכו של ה'כובד' הוא ה'קלות', וזאת נתפסת כמידה ראה:
אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות, ולא מתוך עצלות, ולא מתוך שחוק, ולא מתוך שיחה, ולא מתוך קלות ראש, ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה של מצוה.[4]
הקלות היא מצב תודעה לא יציב, הוא אח למצבי פיזור הדעת של השחוק, של השיחה ושל הדברים הבטלים. אל מולם כבדות הראש, הוא המצב השקול, היציב, המתבונן במציאות מתוך אחריות.
פרעה עומד בלחץ המכות, אם תהיה דעתו קלה - הוא יפעל לא מתוך חירות ובחירה אלא מתוך הפעלה חיצונית. הכבדת הלב מהווה משקל נגד למכות, מאפשרת לו לשקול את האפשרויות העומדות בפניו ולבחור.
ייתכן שהפרשנות שהצעתי נראית לכם וייתכן שלא, השאלה העולה מהאפשרות הזאת במקומה עומדת. כיצד יכול האדם לחנך את עצמו לשקול את התנהגותו בכובד ראש, לקבל החלטות מיטביות ולא להיות כעלה נידף ברוח שהכרעותיו מושפעות מגורמים חיצוניים?
למען הדיון הנאות, יש לזכור כי יש הרואים בכבדות הראש מידה רעה. יש החושבים כי פעולה צריכה להיות תולדה של קפיצה, של התגברות על הכבדות ועל ההתבוננות. הנה כך כותב קירקגור על הכרעתו של אברהם לשחוט את בנו:
מי נטע חוזק בזרוע אברהם? מי החזיק את ידו הימנית מונפת עד כי לא נשמטה ברפיון על צידו? כל המתבונן בזה אבריו משתתקים. מי שם כח בנפשו של אברהם, לבל תכהינה עיניו מראות, עד כי לא ראה לא את יצחק ולא את האיל?...
אם בעמדו על הר המוריה היה נתקף אברהם בספק, אילו הביט על סביבו בהיסוס, אם טרם ששלף את המאכלת היו עיניו נופלות דרך מקרה על האיל, אילו מלכתחילה הניח לו אלוהים להקריב את האיל תחת יצחק - כי אז שב לביתו, הכל היה חוזר לקדמותו, שרה שוכנת עמו באוהל, והוא את יצחק הציל, ועם זאת מה שונים היו פני הדברים! ... אז היו מדברים על ההר הזה כעל מקום הבהלה, כי שם אחז הספק באברהם.[5]
קירקגור מעדיף פעולה נחרצת, ללא ספק ללא היסוס ועל כן - ללא כובד ראש מתבונן. זאת פעולה שלימה, אותנטית. אפשר לצרף לעמדה הזאת גם את עמדת ההלכה, ביחס לאופן הראוי להילחם. זאת עמדה שיסודה בתורה שבכתב, המשכה במשנה והיא מגיעה לגיבוש שלם בדברי הרמב"ם ב'יד החזקה':
ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו, אלא ימחה זיכרונם מלבו, ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר 'אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם', ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר 'ולא ימס את לבב אחיו כלבבו'...[6]
הלב השלם - על פי תמונה זו - הוא הלב שאיננו מהסס. ההיסוס, הוא התלבטות בין שני לבבות, בין שתי אפשרויות. בשעת פעולה אסור לחשוב, כי המחשבה מנטרלת את יכולת הפעולה.
הטענה ההפוכה היא, כי גם בשעת המלחמה - ודווקא בה - חייבים לחשוב. צריך לשקול חלופות שונות לפעולה, לבחור באחת ולשלול את השניה. אם לא שוקלים וחושבים בכובד ראש - טועים, כפי שהפרשה המסעירה את מדינתנו מוכיחה.
איך לשלב כובד ראש עם פעולה מהירה ונחרצת - זאת השאלה הגדולה. העמדה שאותה אני מציג כאן היא שאסור לוותר על כובד הראש, ואסור לוותר על הפעולה המוחלטת. צריך לחתור לבנות בנו בית מדרש פנימי היודע להציב את הקולות השונים, להכיר כי 'אלו ואלו דברי אלוהים חיים', ויודע לפסוק להכריע ולפעול - 'והלכה כדברי...'