פרשת בא: מבנה לוח השנה העברי

רבנו אברהם אבן עזרא כתב פעם: "העבר אין, העתיד עדיין, וההווה כהרף עין". בדברים אלו הוא ניסח בעצם אבחנה נכונה שקובעת כי אדם תמיד תלוי במגבלת הזמן. הזמן היא אחד המרחבים שבהם אנו חיים, והכי חשובים שקיימים לנו.

הלוח העברי - ירחי-שמשי

המצווה הראשונה שנצטוו ישראל כעם מופיעה בפרשתנו קידוש החודש: "החודש הזה לכם ראש חודשים". יכולת השליטה בזמן הוא הציווי הראשון שלנו כעם. קביעת מועדי השנה. הלוח השנה העברי הוא לוח שנה מיוחד לוח המבטא יותר מכל את החיבור בין שתי תפיסות עולם.

כיודע שכשמתבוננים בשמש היא מבטאת את הכוח המשפיע, האור, החום, היציבות. לעומתה, הירח מבטא את כוח המקבל, בכך שמקבל את אורו מהשמש. שמש וירח שתי בחינות של משפיע ומושפע.

הלוח העברי הוא ירחי-שמשי, החודשים בנויים לפי מסלול הירח, אך תוך התאמה למסלול השמש באמצעות עיבור השנה כשיש צורך. חובה זה נקבעה לדורות, לצורך שימור האיזון של ציווי התורה: מצד אחד: "החודש הזה לכם ראש חדשים..." ומצד שני: "שמור את חודש האביב". עם ישראל תמיד מחבר בין הכוחות הללו, בין השמש לירח.

נצרות איסלם ויהדות

השמש היא סמל הלוח הנוצרי (לוח השנה הגרגוריאני[1]) - כוח הנתינה וההשפעה. היום הקדוש בשבוע לנוצרים הוא יום ראשון, SUNDAY, יום השמש (שבו לשיטתם נולד "אותו האיש").[2]

ואילו הלבנה (הסהר) היא סמל האסלם, (לוח השנה המוסלמי בנוי רק על הירח) - כוח הקבלה והביטול. היום הקדוש שלהם הוא יום שישי המבטא את הלבנה. כפי שמבאר רש"י (ברכות נט ע"ב) שבתחילת כל יום בבריאת העולם שימש כוכב אחר, וביום שישי התחיל בכוכב הלבנה:"תחילת ליל ששי - לבנה".

בשאלת העדיפות, מאיזה מקום להגיע ממקום של משפיע או מקום של מקבל, ישנה מחלוקת בין האסלם לנצרות.

החסד בנצרות לעומת היהדות

אחד העקרונות של הנצרות, הוא עשיית החסד. לתת בלי סוף ובלי גבול. "נתנו לך סטירה תיתן גם את הלחי השנייה". גם מעבר לשכל והדעת. לשם כך נבנו בתי יתומים רבים, והכנסייה הנוצרית דאגה לעשייה חסד רב לאורך כל שנותיה. לתפיסתם האדם צריך לתת מעצמו כמה שיותר. הא-ל נתן לך כוח, ואתה צריך לעשות בו מכל מה שיש לך.

בניגוד לנצרות, פעולת החמלה ביהדות מכונה "גמילות חסדים" מלשון 'גומלין'. כלומר, האחד חומל על חברו על מנת ליצור מערכת גומלין הוגנת בין אדם לחברו. זה משמעת המילה צדקה, שהיא מלשון "צדק" דהיינו דבר צודק והוגן, ולא נתינה מעבר לשכל והדעת חסרת הגיון: "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש".

ההתבטלות באסלם לעומת ההתבטלות ביהדות

בפילוסופיה המוסלמית, אחד העקרונות החשובים ביותר הוא ההתבטלות. ביטול הן לאמונה במוחמד, הן לאמונה בא-ל, והן לאמונה בקוראן. מי שלא מאמין כופר. מי שכופר מותר להורגו. אסור לשאול שאלות מיותרות. "הכל מן א-ללה" ואין להרהר אחר זה. ישנו משפט מפורסם: "יום עסאל יום בסאל" (יום דבש יום בצל) - הכל ברצות הא-ל ללא יכולת השפעה של בני האדם.

לא כך ביהדות. אמנם גם ביהדות יש אמונה, התבטלות ואפילו ממד של עבדות, כפי שכתוב אומר (ויקרא פרק כה, נה): "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". אך אנו לא רק בביטול. ביהדות מותר גם לשאול שאלות. מותר לנסות להבין. מותר לומר שאנחנו לא מבינים מדוע ה' כך פעל. ישנה זיקה של יחסי גומלין בינינו ובין ה'. החידוש הוא שאנו לא רק עבדים אלא גם בנים: "בני בכורי ישראל". לבן מותר לשאול את אביו על מה ולמה כך הוא נוהג.

התבטלות שמתוכה באה פעולה

הבסיס חייב להיות מתוך ביטול, ולכן לוח השנה היהודי הוא קודם כל ירחי. אך הביטול הוא לא מוחלט, יש לנו השפעה בו. ה' לא רוצה אותנו רק כמובטלים, אלא אותנו כבעלי עצמאות. משפיעים בעולם ומשפיעים בתורה. זה משמעות התפילה כ"ותן חלקנו בתורתך", שיהיה לנו חלק משמעותי בתוך התורה.

שנזכה להיות בביטול שלם, מתוך תחושת חיבור הנובעת מעשייה אקטיבית, ודרך כך יתגדל שם שמים בעולם.