(ט) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֹא יִשְׁמַע אֲלֵיכֶם פַּרְעֹה לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם: (י) וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עָשׂוּ אֶת כָּל הַמֹּפְתִים הָאֵלֶּה לִפְנֵי פַרְעֹה וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: (פרק יא)
לאחר שהסתיימה המכה התשיעית מכת החושך התרה משה בפרעה על בוא המכה העשירית והאחרונה מכת בכורות (יא, ד-ח): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם. וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה... וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכָל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא"; ומיד לאחר ההתראה: "וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בָּחֳרִי אָף". שני הפסוקים הבאים הם פסוקים ט-י שקבענו בראש עיוננו.
נחלקו המפרשים בנוגע למשמעותם של שני פסוקים אלה: ראב"ע למשל כתב (בפירושו הקצר): "ויאמר ה' אל משה לא ישמע אליכם פרעה - טעמו וכבר אמר השם בתחילה למשה לא ישמע אליכם". כלומר, פסוקים אלה מזכירים את דברי ה' שאמר למשה כבר במעמד הסנה (ג, יט-כ): "וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה. וְשָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וְהִכֵּיתִי אֶת מִצְרַיִם בְּכֹל נִפְלְאֹתַי אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה בְּקִרְבּוֹ וְאַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם" (וראו גם ד, כא).
לעומת זאת רמב"ן כתב: "ויאמר ה' אל משה לא ישמע אליכם פרעה - בעבור שהיה ראוי שיפחד פרעה ועבדיו במכת הבכורות ויירא ממנה יותר מכל אשר בא עליהם, וכבר ראו כל דברי משה מתקיימים בהם, בעבור כן הודיעו השם שהוא מחזק את לבו כדי שירבה בו מופתיו במכת בכורות באדם ובבהמה ושפטים באלהיהם".
כלומר, לדעת הרמב"ן, אין כאן תזכורת לדברים שנאמרו בעבר, אלא הסבר עכשווי למשה מדוע לא ישמע אליהם פרעה בהתראה על מכת בכורות אף שהיא קשה מאוד "וכבר ראו כל דברי משה מתקיימים בהם". ההסבר הוא בגלל שה' מחזק את ליבו.
בעל העקדה הבין את הדברים כהבנת ראב"ע שזו תזכורת לדברים שנאמרו בעבר. אולם הוא הוסיף והסביר מה טעם נזכרו הדברים שוב לקראת סוף המכות; כך כתב (שער לו):
"ויאמר ה' אל משה לא ישמע אליכם פרעה למען רבות מופתי בארץ מצרים ומשה ואהרן וגו' ויחזק ה' את לב פרעה וגו'. לפי שכבר יֵראה מפירסום אופני זה השליחות וסרבנות פרעה והיתוליו כי כהתל באנוש יהתלו בו ושכבר נתאוה בו ובכזביו פעמים ח"ו, לזה טרח וכתב בסוף כולם מה שהודיעו ה' יתעלה למשה בתחילה כי הוא יתעלה אשר יסבב שלא ישמע אליהם פרעה לסיבת רְבוֹת מופתיו..."
כל מהלך האירועים בפרשות וארא-בא, שבו פרעה מבטיח לשלח את ישראל בתמורה להפסקת המכה ולאחר סור המכה חוזר בו, עלול לעורר מחשבה לא נכונה שאפשר כביכול להתל בקב"ה; הקב"ה מאמין לפרעה, ופרעה "מסדר" אותו פעם אחר פעם. לכן בסוף ההתראה האחרונה חשוב להזכיר את מה שכבר נאמרה מתחילה שאי-שמיעת פרעה היא חלק מהתכנון האלוקי "לסיבת רְבוֹת מופתיו".
אכן, את הסיבה "לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" הבין בעל העקדה באופן מיוחד; כך כתב בהמשך דבריו:
"... כלומר שהמופתים ההם עצמם היו עניין סרבנותו כמו שפירשנו כבר, ושכן נמשך המעשה כי משה ואהרן עשו כל המופתים האלה לפני פרעה באופן שנשאר לו תמיד דבר שיפקפק בו ויסרב בשילוח העם בתואנת אמיתת הדבר ההוא שמפקפק בו, ושעל זה האופן היה מה שהחזיק ה' יתעלה את לבו לבלתי שלחם עד הנה".
לדעת בעל העקדה "לְמַעַן רְבוֹת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" אינו מתפרש כסיבה לריבוי מופתים גרידא, אלא שהמופתים נעשו באופן שיגרום לחיזוק לב פרעה, כלומר "באופן שנשאר לו תמיד דבר שיפקפק בו ויסרב בשילוח העם". המכות לא הכריחו את פרעה לשלח את בני ישראל, אדרבה בכל אחת מן המכות היה משהו שיכול היה לגרום לפרעה לפקפק ולסרב, וזהו החיזוק שחיזק ה' את לב פרעה.
בעל העקדה מדגים את הדברים לאורך פירושו לפרשות וארא-בא, ונסתפק בדוגמה אחת ממכת הארבה בתחילת פרשתנו.
לאחר בוא מכת הארבה מסופר (י, טז-כ): "וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַה' אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֶם. וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לַה' אֱלֹהֵיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה. וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל ה'. וַיַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם. וַיְחַזֵּק ה' אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
כותב בעל העקדה:
"ויצא מעם פרעה ויעתר אל ה' ויהפך ה' רוח ים חזק מאד וגו' ויחזק ה' את לב פרעה וגו'. ירצה שהחזיק השם את לבו כמו שאמר "וה' נהג רוח קדים עזה וגו' ורוח הקדים נשא את הארבה" וכן "ויהפך ה' רוח ים חזק מאד ויתקעהו ימה סוף" כי נכנס בלבו רוח עועים לומר שהענין ההוא נמסר אל טבע הרוחות, ברוח בא וברוח הלך ולא ברוח ה', וזה מה שהחזיק את לבו".
מה שגרם לחיזוק לב פרעה הוא האופן שבו הגיע הארבה והאופן שבו נעלם. הגעת הארבה הייתה על ידי רוח (י, יג): "וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַה' נִהַג רוּחַ קָדִים בָּאָרֶץ כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה הַבֹּקֶר הָיָה וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה"; והעלמות הארבה הייתה על ידי רוח: "וַיַּהֲפֹךְ ה' רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם".
מהלך זה שנראה טבעי לגמרי גרם לפרעה לחשוב "שהעניין ההוא נמסר אל טבע הרוחות, ברוח בא וברוח הלך ולא ברוח ה'" (שיבוץ יפהפה על פי קהלת ו, ד ומלכים-א יט, יא). זהו חיזוק לב פרעה – עשיית מופת שנראה טבעי באופן שעלול לגרום שאין כאן יד ה'.