כאמור לעיל, ספר ויקרא עוסק בענייני הקדושה. החל מראשיתו העוסקת במשכן ובקרבנותיו, המשך בדיני הטומאה והטהרה, וכלה בקדושת האדם מישראל, קדושת הכהונה וקדושת הזמנים. במובן מסוים פרשיית המקלל המסיימת את פרשת אמור חותמת את ספר ויקרא כולו. למרות שלאחריה מופיעות פרשות בהר ובחוקותי, שעניינן קדושת הזמן והארץ, הרי שהפרשות הללו נאמרו בהקשר אחר לגמרי.
ספר ויקרא נאמר למשה מאוהל מועד, ככתוב בפסוקו הראשון של הספר:
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר (א, א).
פרשות בהר ובחוקותי נאמרו בהר סיני, ככתוב בתחילת פרשת בהר:
וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר (כה, א).
ובפסוק החותם את ספר ויקרא:
אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי (ויקרא כז, לד).
מפורש אפוא שהחטיבה של בהר ובחוקותי נאמרה לפני כן, בהר סיני. השאלה מדוע שולבה חטיבה זו בסיומו של ספר ויקרא אינה כעת מענייננו, אך בולט כאן שהתורה מסיימת את רצף הדברים שנאמרו למשה מאוהל מועד בפרשיית המקלל, שלכאורה אין לה קשר לכך.
ניתן להציע שהפתרון לשתי השאלות העיקריות שהעלינו - מיקומה של פרשיית המקלל ושילובם של דיני חובל ומזיק במסגרת דבריו של הקב"ה במענה לשאלת דין המקלל - קשור בהבנת משמעותה של קדושת הפה. התורה בוחרת לסיים את ספר הקדושה בפרשיית המקלל, שכן הוא מחלל את קדושת הפה, שהיא ראש ועיקר לכל דבר שבקדושה.
יש לסייע להבנה זו מהעובדה שהתורה מעלימה, כאמור, את שמותיהם של האנשים הניצים, ובאופן מפתיע היא מציינת את שמה של אמו הישראלית של בן האיש המצרי: "וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן" (כד, יא). רש"י מביא את דברי חז"ל שראו בשמה רמז לשורש הקלקול שלה:
שלמית - דהות פטפטה שלם עלך, שלם עלך, שלם עליכון, מפטפטת בדברים שואלת בשלום הכל:
בת דברי - דברנית היתה מדברת עם כל אדם, לפיכך קלקלה.
במדרש מופיעים גם דבריו של ר' יצחק: "שהביאה דבר על בנה" (ויקרא רבה לב, ה), וכוונתו לדרוש על הקשר שבין הדיבור של האם ובין הדֶבֶר שבא על בנה כתוצאה ממנו.
לפי דברים אלה ברור מדוע הקב"ה משלב דברים בעניין חובל ומזיק בהקשר למענה על דין המקלל. לכוח הדיבור נודעת השפעה רבה מאוד. כוח הדיבור הינו כוח יוצר ובורא, ולכן המקלל זכה להתייחסות חמורה מאוד מאת ה'. המקלל הוא סוג של חובל ומזיק רוחני, וכדי להדגיש זאת, שילב הקב"ה בדבריו את דיני חובל ומזיק הגשמי.
ידועים דברי חז"ל המשווים מלבין פני חברו לשופך דמים (בבא מציעא נח ע"ב). השוואה זו נובעת מן ההבנה העמוקה שהפה יכול להוות כלי משחית, אם מחללים את קדושתו, באופן שאינו פחות חמור מרצח פיזי של ממש.
בפרשת חוקת מספרת התורה שהעם צמא למים במדבר צין, ואז ציוה הקב"ה את משה לדבר אל סלע כדי שיצאו ממנו מים (במדבר כ, ח). במקום לדבר, משה מכה בסלע. בעקבות חטא זה גזר הקב"ה על משה ואהרון שלא ייכנסו לארץ ישראל. רבים מן המפרשים שאלו מדוע על חטא קטן שכזה, נענש משה בעונש כה כבד. לאור דברינו לעיל, שעיקרה של הקדושה הוא בפה, ניתן להציע שהקב"ה רצה שמשה דווקא ידבר אל הסלע, כדי שתיגלה קבל עם ועדה הקדושה הנובעת מן הפה. נכון הוא שגם הכאתו של משה בסלע הביאה לתוצאה הרצויה. גם הכאה זו הוציאה מן הסלע מים להשקיית העדה ובעירם, אך עיקר רצונו של הקב"ה בגילוי קדושת הפה, והכוח הנפלא שניתן לחולל באמצעותה נותר חסר. וזהו אולי ההסבר לשאלה מדוע נענש משה בעונש כה כבד.
מיד לאחר סיפור הכאת הסלע והעונש שנגזר על משה, מספרת התורה:
וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ: וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ: וַנִּצְעַק אֶל יְקֹוָק וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ: נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבֻלֶךָ (במדבר כ, יד-יז).
רש"י (במדבר כ, טז) מסביר מדוע משה רואה לנכון לציין את העובדה ההיסטורית שצעקנו אל אבותינו שיושיענו ממצרים ושה' שמע את קולנו: "בברכה שברכנו אבינו (בראשית כז, כב) הקול קול יעקב, שאנו צועקים ונענים".
תשובת אדום הייתה: "לֹא תַעֲבֹר בִּי פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ" (במדבר כ, יח). ופירש רש"י, בהמשך לדבריו לעיל: "אתם מתגאים בקול שהורישכם אביכם, אמרתם (דברים כו, ז) ונצעק אל ה' וישמע קולנו, ואני אצא עליכם במה שהורישני אבי (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה".
נראה כי דווקא לאחר חטא מי מריבה שבו עמדה קדושת הפה במוקד הסיפור, מחדד המפגש עם אדום את קדושת הפה הישראלית. קדושת הפה היא הירושה שלנו מאבותינו; כוח התפילה שלנו שביכולתו להיענות משמים.