פרשת אחרי מות עוסקת בתיאור ארוך ומפורט של עבודת יום הכיפורים. במשך שנתיים תמימות למדתי לפני מורי ורבי הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל את ענייני סדר עבודת יום הכיפורים, ואף זכיתי להרצות בפניו את פירות לימודי במהלך ה'חבורות' שאותן דרש מתלמידיו להעביר (ונדפסו לאחר מכן בספרי 'מבית לפרוכת'). מי שלא ראה את הרב ליכטנשטיין כשהוא יושב ומסכם את דברי תלמידיו, לא ראה מהי ענווה אמתית של תלמיד חכם גדול. ומי ששמע את הביקורות שאותן נתן לאחר ה'חבורות', יודע שהיה בהן שילוב נדיר של אמת ללא-משוא-פנים יחד עם עדינות נפש ואהבה עמוקה.
אני מבקש לשתף כאן ברעיון אחד שזכיתי ללמוד מן הרב בעניין פרשת השבוע ועבודת יום הכיפורים, שיש בו כדי ללמד על דרכו הלימודית והאופי המיוחד של מחשבתו. בתיאור עבודת יום הכיפורים בפרשת אחרי מות בולט מאד תפקידו של אהרן. שמו מוזכר בפירוש תשע פעמים במהלך הפרשה, והוא מבצע את כל המעשים הנזכרים בה מלבד שילוח השעיר לעזאזל ושריפת הפר והשעיר הפנימי. בחלק מן העבודות ברור לחלוטין מדוע הן כשרות רק באהרן. כך למשל הכניסה אל קודש הקדשים מותרת רק לאהרן הכהן הגדול, בשל מעלתו המיוחדת, וממילא אין כהן הדיוט יכול לעשות להזות את הדמים בקדש הקדשים במקום אהרן. אך חכמינו למדו ש"כל עבודות יום הכיפורים אינן כשרות אלא בו". כלומר, גם שחיטת פר החטאת, חפינת הקטורת, חתיית הגחלים ושאר עבודות היום כשרות רק בכהן גדול. וממילא עולה השאלה: מהו יסוד הדרישה לכך שעבודות יום הכיפורים תיעשנה דווקא על ידי הכהן הגדול? והרי בכל השנה כולה כשרות כל העבודות (כמעט) גם בכהן הדיוט!
על שאלה זו נשתברו קולמוסים רבים. יש שכתבו כי ביום הכיפורים יש במקדש קדושה מיוחדת שהכהנים ההדיוטות נחשבים כ'זרים' ביחס אליה. יש שכתבו כי העבודות שבסדר העבודה הן בעלות חשיבות מיוחדת שדורשת כהן גדול, וכן הלאה.
אך מורי ורבי הרב ליכטנשטיין הציע כיוון שונה לחלוטין. סדר העבודה של יום הכיפורים איננו אוסף מקרי של פעולות שצריכות להיעשות באותו יום (הקרבת פר, הקטרת קטורת, שילוח שעיר וכן הלאה) אלא סיפור אחד, תהליך אחד שהולך ומתרחש לאורך העבודות השונות. בכדי שהעבודות הנפרדות יהפכו לסיפור אחד, הן צריכות להיעשות על ידי אדם אחד, הכהן הגדול.
ומדוע דווקא על ידי הכהן הגדול, ולא על ידי כהן הדיוט אחד? אפשר לומר בפשטות שיש עבודות (כגול אלו שבקש הקדשים) שרק כהן גדול יכול לבצע, וממילא הוא זה שצריך לבצע את כל עבודות היום. אך אפשר גם להבין שדווקא לכהן הגדול יש את היכולת לאחד את העבודות השונות לסיפור אחד. אם כהן הדיוט היה מבצע את העבודות, העובדה שהן נעשות על ידי אותו כהן היא עובדה מקרית, ואין בה כדי להפוך את העבודות לתהליך מאוחד. אך הכהן הגדול הוא באופן מהותי אדם אחד, המייצג באישיות אחת את העם כולו, ולכן יש במעשיו את הכוח להפוך את העבודות הנפרדות לתהליך שערכו עולה על סך כל מרכיביו.
דומני שיש בניתוח זה גם כדי ללמד משהו על אופיו של הרב ליכטנשטיין עצמו. רבות סופר ויסופר על יכולתו של הרב להיות בעת ובעונה אחת מראשי הלמדנים והבקיאים בספרות התורנית, ד"ר מוערך לספרות אנגלית, מחנך של אלפי תלמידים ומנהיג ציבור. אך דומני שקסמו המיוחד של הרב הוא בכך שהפך את המרכיבים השונים לסיפור אחד. לא הייתה הפרדה בין התחומים השונים של הידע ומגוון העיסוקים של הרב, אלא כולם היו סיפור אחד של אהבת אדם, דבקות בתורה ויראת שמים.