אחרי מות בני אהרון

פרשתנו מתארת את עיבוד הטראומה של מות בני אהרון. נראה שהצו הבא בה, מטרתו למנוע הישנות מקרה שכזה בעתיד:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן, בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ, וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת.

רש"י כותב:

'וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן...'

מה תלמוד לומר? [מדוע הציווי לא לבוא בכל עת אל הקודש, נאמר דווקא אחרי מות שני בני אהרון?]

היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו:

משל לחולה שנכנס אצלו רופא.

אמר לו [הרופא]: 'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב'.

בא [חולה] אחר ואמר לו [הרופא]: 'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני'.

זה [החולה השני] זרזו [הרופא] יותר מן הראשון,

לכך נאמר 'אחרי מות שני בני אהרן'.

מכאן אפשר להסיק, כי חטאם של בני אהרון התאפשר מכיוון שהם יכולים היו לבוא בכל עת אל הקודש. באופן דומה מסביר רש"י [בעקבות החכמים] גם את הצו שנאמר בפרשת שמיני, ממש בסמוך לתיאור חטא בני אהרון:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:

יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ, אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וְלֹא תָמֻתוּ, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.

את הצו הזה מטרים רש"י כבר בתיאור האש ששרפה את בני אהרון:

'ותצא אש'.

רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן.

רבי ישמעאל אומר: שתויי יין נכנסו למקדש,

תדע שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי יין למקדש,

משל למלך, שהיה לו בן בית וכו', כדאיתא בויקרא רבה:

רש"י מכוון למדרש האומר:

תני רבי שמעון: 'לא מתו בניו של אהרן אלא על שנכנסו שתויי יין לאהל מועד'.

רבי פנחס בשם רבי לוי אמר: משל למלך שהיה לו בן בית נאמן. מצאו עומד על פתח חניות והתיז את ראשו בשתיקה, ומינה בן בית אחר תחתיו, ואין אנו יודעים מפני מה הרג את הראשון, אלא ממה שמצווה את השני ואמר: 'לא תכנס בפתח חניות' אנו יודעין שמתוך כך הרג הראשון.

כך (ויקרא ט') 'ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם' ואין אנו יודעים מפני מה מתו, אלא ממה שמצווה את אהרן ואמר לו (ויקרא י') 'יין ושכר אל תשת', אנו יודעין מתוך כך שלא מתו אלא מפני היין.

[ויקרא רבה פרשת שמיני פרשה י"ב]

שני האיסורים - לבוא בכל עת אל הקודש, ולשתות לפני הכניסה - מלמדים את חכמים ואת רש"י ההולך בעקבותם, מה היה חטאם של בני אהרון. ולאידך גיסא - חטאם של בני אהרון הוביל אל האיסורים. אלא שמשהו כאן לא נראה לי. המחקר ה'בלשי' אחר חטא בני אהרון, עלול להוביל למסקנות שגויות. אין לנו כל הוכחה מתיאור ההתרחשות עצמה, שבני אהרון היו שיכורים. להפך. הרושם הוא שהם היו אחוזים ברוח של קדושה, ברצון לבטא את אהבת אלוהים באופן אחר מאשר צווו. על כן ברצוני להציע לכם מבט אחר על שני האיסורים שנחקקו בעקבות מות בני אהרון. שימו נא לבכם לשתי המילים שהפכו לשם הפרשה: 'אחרי מות'. כל התרחשות נמדדת 'תוך כדי' ו'אחרי'. אינו דומה המבט האחד למבט השני. ההתרחשות תוך כדי כוללת את החדש, את המפתיע, את הלא צפוי. המבט אחרי, מנסה לתפוס את הקבוע שבעזרתו אפשר יהיה לשחזר פעם נוספת את ההתרחשות, לפעול באופן הצפוי מראש. יש פער מהותי בין שני המבטים. יש כשל שאליו עלולים ליפול אנשי האחרי, התחקירים, הוועדות. הכשל נובע מכך שהפקת הלקחים מותירה רק חלק מההתרחשות, ומתעלמת מהחלק השני שאי אפשר להמשיגו ולשחזרו. בפעם הבאה שתהיה תקרית, וודאי שיהיו חלקים לא צפויים. מי שיתמקד במבט ה'אחרי', לא יכין את עצמו למבט ה'תוך כדי'. שני המבטים האלה דורשים יכולות שונות. יישום מבט ה'אחרי' דורש הבחנה בין עיקר לטפל, המשגה, תרגול, הגעה ליכולת לפעול באופן אוטומאטי בעת ההתרחשות הבאה. הכנה למבט ה'תוך כדי' מצריכה להכין חשיבה יצירתית, מאלתרת, שלילת האוטומאטיות והמרתה ביכולת וירטואוזית מחדשת.

בני אהרון לא היו שיכורים, הם גם לא פעלו מתוך זילות של מי שבא בכל עת הקודש. רוח אינדיבידואלית ואנרכיסטית שרתה עליהם, על הקסם שבה ועל הסיכון שבה. שני הצווים מהווים אך ורק יישום של מבט ה'אחרי'. אם רק אהרון יבוא אל הקודש ולא בכל עת, יפחת מספר המקרים בהם יהיה סיכון של פעולה כפעולת בני אהרון. אם אנשים שתויי יין לא יבואו אל הקודש, יקטן מספר מקרי הסיכון השונים ממקרה בני אהרון. מצב התודעה שלהם שהיה אקסטזה דתית, עורר את הזהירות מפני מצב תודעה אחר - השכרות. לאחר שני חוקי המגבלה האלה, צריך לפנות לטפל ב'תוך כדי'. בתחום הזה לא ברור מה עמדת התורה. ליבי אומר לי, כי כאן מכירה התורה כי 'בקרובי אקדש'. כי המזג של בני אהרון, המניע שלהם ואופן הפעולה שלהם היה בדיוק מה שנדרש מהכוהן האידיאלי. משל למה הדבר דומה? לאדם שהפר את החוק באופן מבריק ורווי אומץ לב. מצד אחד הוא נעצר ומובא לדין ונושא בעונש. אך לאחר שיצא מבית הכלא, פונה אליו מפקד יחידה מובחרת ומבקש לגייס אותו. דווקא אנשים שכאלה נדרשים שם. המזג שלהם מתאים להתרחשות תוך כדי, יש בהם את הארוס, הלהט והיצירתיות לעשות את אשר לא צוו כיוון שהמצווה לא שיער ולא צפה מראש אופני פעולה שכאלה.

מבט שכזה מאפשר פרשנות חדשה להנחיית המשנה ביחס לליל הסדר העומד על פתחנו:

ואין מפטירין אחר הפסח אפיקומן [פסחים פרק י' משנה ח']

האפיקומן הוא המנה האחרונה. כל סעודה מסתיימת במנה אחרונה, מתוקה, המאפשרת לסגור את הארוחה ולהתבונן על אשר התרחש מאז המנה הראשונה. בפסח עוצרים תוך כדי ההתרחשות, לא מאפשרי את ה'אחרי'. כל סיפורו של ליל הסדר הוא ליצור את ההתרחשות עצמה, ולא את המבט הרפלקסיבי עליה. על כן עוצרים בפסח, במנה העיקרית המשחזרת את ההתרחשות, את הפסיחה, את היציאה. מוותרים על האפיקומן, על מבט האחרי. אולי כך נצליח לקיים את הצו האחר של המשנה:

בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.

[שם משנה ה']