בהקדמתה לפרשת העריות (ויקרא יח) מציינת התורה התורה כי איסורי העריות מתארים היפך מן המקובל במצרים וכנען, וכי בהם מתייחד עם ישראל אשר עושה את משפטי ה' ואת חוקיו הוא שומר. במסגרת שיחת עידוד זו, המטרימה את פרטי האיסורים מצויה גם ספק הבטחה, ספק קביעה או דרישה: "וחי בהם":
ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה' (פס' ה)
בחינה רעיונית, הלכתית ומעשית של הביטוי "וחי בהם" מצביעה על כיוונים אפשריים שונים. המשנה במסכת מכות דנה בשאלת השכר והעונש ובה מובאת דעת ר' שמעון שדי בכך שאדם אינו עובר עבירות כדי לזכותו בשכר בדומה למי שקיים מצווה. ההוכחה של ר' שמעון היא מן הפסוק שלנו - "וחי בהם". ה' שואל מאיתנו שנחיה ותו לא. פשטות החיים והליכה בתמימות במסגרת המגבלות שהוטלו עלינו היא עצמה קיום רצון ה' של "וחי בהם" גם בלי לבצע פעולות אקטיביות (מכות, פ"ג מ"ט). לדבריו לא צריך להיבהל מרשימת העריות ולראות בה מגבלה, אלא להפנות את נקודת המבט אל מרחב התמרון הגדול, המגרש של החיים עצמם. אין דרישה משמחת יותר מהדרישה לחיות.
כיוון שונה נמצא במדרש התנאים (ספרא) לפרשתנו:
ושמרתם את חוקותי ואת משפטי, אשר יעשה אותם האדם,
ליתן שמירה ועשייה לחוקים ושמירה ועשייה למשפטים,
וחי בהם -לעולם הבא (ספרא פרשה ח, פרק יב, י )
הספרא, בניגוד לדברי ר' שמעון, סבור שבמילים "וחי בהם" אין הוראה מעשית. מילים אלו הן בגדר הבטחה. והן מהוות תמריץ למי שהמגבלות, האיסורים והמצוות שיש לקיים נחוות אצלו כאתגר וקושי. הקב"ה אף הוא רואה בזה "עבודה" הראויה לתגמול, ומבטיח שכר ראוי לעולם הבא.
בחסידות נתפרש "וחי בהם" כדרך לייצר משמעות ולהפיח חיים בשיממון הכללי. המצוות והחוקים והמשפטים נוטלים חוטים פשוטים ומעלים אותם לדרגת ציצית, בכך הם מאפשרים לאדם להכניס לחייו תוכן בעל ערך. המצוות עצמן הן המתכון לחִיות ממשית. בניגוד לדעת ר' שמעון החיים אינם נרכשים במסגרת המותר ואינם מתבטאים בחלל הפנוי, החיות האמיתית יונקת דווקא מן המצוות (תורת המגיד, אחרי מות, ד"ה ושמרתם).
התוספתא במסכת שבת מעניקה למילים "וחי בהם" משמעות שונה. "חיים" בתוספתא אינם הוראה כללית גרידא, אלא הלכה של ממש נגזרת מהם: קיום המצוות נדחה מפני פיקוח נפש:
ר' אחא אמר משם ר' עקיבא
הרי הוא אומר: אם במחתרת ימצא הגנב וגו'
בעל הבית מהו ודיי (ודאי) או ספק?
הוי או'(מר): ספק.
אם הורגין נפש להחיות נפש בספק,
דין הוא שידחו את השבת להחיות נפש בספק.
הא לא נתנו מצות לישראל אלא לחיות בהן, שנאמר: אשר יעשה אותם האדם וחי בהם
וחי בהן - ולא שימות בהן.
אין כל דבר עומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים (תוספתא שבת, טו, יז)
המקור להלכה שיש לחלל שבת להצלת נפש הוא בפסוק שלנו "וחי בהם". גנב המגיע לביתו של אדם בלילה נחשב ל"רודפו" של בעל הבית, ועל כן מותר לבעל הבית להרגו למרות הספק בשאלה האם מתכוון הגנב להרגו, במידה ויתפס. מכאן מסיק ר' עקיבא שגם לשבת יש "דין רודף", ואם השבת "רודפת אחרי האדם להורגו," ואם ישמור את הלכותיה יש ספק אם יחיה, עליו ל"הרוג את השבת" ולקיים את נפשו. אמנם נצטווינו על מצוות רבות אך החיוב לקיימן אינו במחיר חיינו. אמנם יש חוקים ומשפטים, אך ישנו חוק יסוד "וחי בהם", חוק יסוד החיים, הגובר על כלל החוקים והמשפטים ומבטל אותם (למעט ביחס לשלוש מצוות, שמפתיע לגלות ביניהן את איסורי עריות הנזכרות יחד עם הכלל "וחי בהם").
עד כה הצגנו את המילים וחי בהם כהבטחה לשכר (ספרא), כתודעה קיומית (ר' שמעון), כתיאור החיים הדתיים (המגיד) או כהוראה הלכתית עצמאית (ר' עקיבא). ניתן לפרש את "וחי בהם" גם כמקושר לפרשת העריות דווקא, וכנימוק וטעם להוראות הפרטניות הניתנות בה. מי שבוחר בחיים כפולים, בבגידה במשפחה הקרובה לו ביותר, בין בדרך של נישואין בתוך המשפחה, ובין בדרך של ניאוף, הריהו חומק מן החיים עצמם. בניאוף בולט הדבר יותר: אדם אינו מוכן לחיות את חייו שלו, ובוחר במקומם בחיי-אשליה נטולי ממשות. אבל הדבר נכון גם לשאר העריות שבהן מתגלה הנטייה לטשטש את מקומה המדויק של המשפחה בחיים. הבגידה הזו בערך המשפחה היא חוסר הבנה היכן מוקד החיים של האדם, העדר הבנה שהטוב עצמו נמצא בחיים כמות שהם.