חדשות כיפה

"כספם בחוצות ישליכו": ה'טייקונים' של ירושלים והתנהגותם רגע לפני החורבן

בין הסגפנות של ר' צדוק לנהנתנות של מרתה בת בייתוס: ד"ר שמוליק פאוסט על הדמויות המרכיבות את אגדות החורבן ועל הסיבות לחורבן ירושלים על פי חז"ל

צילום: צילום מסך מתוך התוכנית 'קשת בענן'

קובץ אגדות החורבן במסכת גיטין מן התלמוד הבבלי מספק כמה וכמה דמויות גיבורים שליליים טיפוסיים שלחובתם נזקף האסון. ובתוכם גיבורה אחת, שגם היא אינה יוצאת נקייה.


מרתא בת ביתוס, עשירה שבירושלים, מריצה שוב ושוב את משרתהּ אל השוק בשעת מצור, כדי להתענג על סולת. אלא שמכל ריצותיו הוא חוזר בפחי נפש שכן הכול אזל מן השוק. היא מחליטה לצאת מביתה בעצמה, יחפה, כדי למצוא דבר מה לאכול. ואז מתרחש אירוע טרגי: גלל של בהמה התיישב ברגלה היחפה, אומר הסיפור התלמודי (גיטין נו, ע"א) - ומתה. ועליה קרא ר' יוחנן בן זכאי את פסוק הקללה: "הרכה בך והענוגה אשר לא נסתה כף רגלה [הצג על הארץ מהתענג ומרוך]".


מה בא ללמד הסיפור ולמה בעצם מתה מרתא? במה חטאה? לסיפור היסוד מצורף נספח הפותח במילים 'יש אומרים' ומציע גרסה אלטרנטיבית לסיבת הפטירה. אולי בו תמצאנה תשובות.


יש אומרים: גרוגרות של ר' צדוק אכלה, חלתה ומתה. ר' צדוק ישב ארבעים שנים בתענית, שלא תחרב ירושלים. כאשר היה אוכל דבר כלשהו היה הדבר נראה מבחוץ. כדי שימשיך לחיות היו מביאים לו גרוגרות, תאנים מיובשות, והיה מוצץ את מימיהן וזורק אותן. כשהרגישה מרתא שהיא עומדת למות ממחלתה, הוציאה את כל כספה וזהבה וזרקה אותו בשוק ואמרה: זה, למה אני צריכה? וזהו שנאמר: "כספם בחוצות ישליכו".


נרחיב מעט את המבט מעבר לסיפור בודד זה. ממדרש איכה רבה אנו למדים על אורחות תפנוקיה - כדי לחזות בבעלה, שנתמנה לכהן גדול, הייתה פוסעת על גבי בדים יקרים שנפרשו לכבודה מפתח ביתה ועד למקדש. המינוי לכהונה גדולה, המוזכר כאן ברמז, מתפרש במקום אחר: 'אמר רב אסי: כלי מלא דינרי זהב הכניסה לו מרתא בת בייתוס לינאי המלך על שמינה את יהושע בן גמלא לכהונה גדולה' (יבמות סא, ע"א). הון ושלטון, שוחד ושחיתות, חוברים אפוא יחד במעשיה של מרתא.


זוהי אפוא אישה עשירה ומפונקת, המשתמשת בהונה לרעה, עד להשפלתה האיומה. ברגע העלוב של חייה היא נאלצת לאסוף לפיה תאנה מיובשת ומשומשת. אותה גרוגרת לעוסה שנפלטה מפיו של ר' צדוק, המוצג בסיפור מול דמותה של מרתא. מול פינוק וגרגרנות ניצבות תענית וסגפנות. ר' צדוק הוא אפוא הניגוד המוחלט לדמותה של מרתא.


הסיבה לתעניתו המתמשכת של ר' צדוק נזכרת בסיפור במפורש: 'שלא תחרב ירושלים'. ההשוואה בין הדמויות מעלה אפוא את השאלה מה עשתה היא כדי 'שלא תחרב ירושלים'? על רקע סיפור קודם בסוגיה בגיטין, על שלושה מעשירי ירושלים שפרנסו את בני העיר, בולטת בחיוורונה מרתא בת בייתוס שלא נקפה בוהן למען נצורי העיר ורעביה. שמא רומז הסיפור, שלעומת ר' צדוק, המחזיק בכוח תעניתו ותפילתו את ירושלים שלא תחרב, היא (ושכמותה) גרמה בהתנהגותה המנוכרת לחורבן העיר?


דמותה של מרתא היא התשליל לדמותו של ר' צדוק. הוא גלוי והיא עטופה. הוא שקוף, תוכו כברו - כל מה שאכל נראה מבחוץ - והיא אטומה. עמה נתון במצור והיא ממשיכה באורחות חייה מתוך ניתוק מהנעשה בעולם. היא שולחת את משרתה רצוא ושוב כדי להביא לה מוצרי מאכל משובחים, כאילו אין רעב בעיר כלל. בניגוד מוחלט לר' צדוק, עסוקה מרתא בדאגה לעצמה בלבד. כשהיא תבין - יהיה זה כבר מאוחר מדי. כספה וזהבה יושלכו מכיוון שאין בהם תועלת עוד. מילות הפסוק בסיום שולחות לפסוק המלא והמדויק: "כספם בחוצות ישליכו וזהבם לנדה יהיה, כספם וזהבם לא יוכל להצילם ביום עברת ה', נפשם לא ישבעו ומעיהם לא ימלאו כי מכשול עונם היה" (יחזקאל ז, יט).


חכמים אינם בזים לעושר ואינם רואים בו רע כשלעצמו. הסיפור על שלושת עשירי ירושלים, שהשתמשו בעושרם לטובה, מעיד על כך. התפיסה המוסרית, הבזה לגרגרנות צרכנית מנותקת ומשבחת את הנתינה, הנשיאה בעול עם הציבור, היא המדריכה את רבותינו.


ארבעים שנה ישב ר' צדוק בתענית כדי להציל את ירושלים מחורבן, אך כוחו לא עמד לו מול גבהות לבם, חטאיהם ושחיתותם של גיבורי אגדות החורבן במסכת: חבורת בר קמצא, אבא סקרא ראש הקנאים, בר דרומא מטור מלכא, בני ביתר, שוליית הנגר ומרתא בת בייתוס.

 

הכותב עומד בראש התכנית לתואר שני באגדה והוראתה במכללת אפרתה, ירושלים

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר