חדשות כיפה

מאמר חמישי ואחרון בסדרה: לשון של זהורית

"קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח, והעמידו כנגד בית שילוחו". אך גם במשנה אין מענה לשאלה: מהו תפקידה של הלשון? ומדוע בעצם יש בה צורך? הרב אברהם סתיו על הסימן לכפרת עוונותיהם של ישראל

עבודת יום הכיפורים

צילום:

אחד הסמלים הבולטים ביותר של עבודת יום הכיפורים, כלל אינו מופיע בתורה שבכתב. עצם קיומה של הלשון של זהורית, חוט של צמר צבוע אדום שנקשר בראש השעיר המשתלח, נזכר  לראשונה רק בדברי המשנה ביומא: "קשר לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח, והעמידו כנגד בית שילוחו". אך גם במשנה אין מענה לשאלה: מהו תפקידה של הלשון? ומדוע בעצם יש בה צורך?

הבנה אחת עולה מתוך דברי הברייתא, שנימקה את קשירת הלשון על השעיר באופן הבא: "שלא יתערב זה בזה ולא יתערב באחרים". הלשון מבדילה בין שעיר אחד לחברו. תפקיד זה ממלאת לשון של זהורית גם בסיפור לידתם של זרח ופרץ בני תמר: "וַיְהִי בְלִדְתָּהּ וַיִּתֶּן יָד וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת וַתִּקְשֹׁר עַל יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר זֶה יָצָא רִאשֹׁנָה". נראה שחוט הצמר האדום והבולט מחליף את הצמידים שנהוג לכרוך בימינו סביב זרועותיהם של תינוקות בבית החולים, כדי להבדיל אותם זה מזה.

אפשר שאקט זה של הבדלה איננו פעולה טכנית בלבד. היכולת להצביע על שני שעירים, זהים מבחינה חיצונית (אולי אפילו תאומים), ולייעד אחד ל-ה' ואחד לעזאזל, יכולה לסמל את ההבדלה של ישראל כגוי מקרב גוי. הבדלה שראשיתה בבחירה בין יעקב לעשו והיא נמשכת מיציאת מצרים ועד עצם היום הזה.

משניות מאוחרות יותר מספרות על תכונה נוספת של הלשון: "כשהגיע שעיר למדבר היה הלשון מלבין, שנאמר 'אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו'". בירושלמי מתואר אפילו שכל משפחה הייתה קושרת לשון של זהורית בחלון ביתה, וזו הייתה מלבינה רק אם בני הבית היו ראויים לכך.

אפשר ללמוד מכאן שתפקיד הלשון היה לשמש אינדיקטור לכפרה, וכך היא אכן נתפסת בעינינו. אך בדברי חז"ל אפשר למצוא דווקא הסתייגות מן ההיבט הזה של הלשון: עם הזמן עמלו חכמים לדחוק ולהסתיר את הלשון מעיני העם, והעבירו אותה למקומות מחבוא סמויים.

נבקש כעת להציע הבנה נוספת. פתחנו את דברינו בכך שהלשון אינה מוזכרת בתורה שבכתב. אך כשמתבוננים בפסוקי סדר העבודה המתארים את שילוח השעיר, אפשר למצוא פסוק קשה להבנה:

"וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה."

מה פשר הציווי "ונתן אותם על ראש השעיר", שאיננו מופיע בשום ווידוי אחר בתורה? כיצד בדיוק אמורים לתת את העוונות על השעיר?

נראה כי הביטוי שנתנו לכך חז"ל הוא בקשירת הלשון של זהורית. הצמר האדום, הספוג בצבע החטא, הוא החפץ הממשי הניתן על ראש השעיר הנושא אותו המדברה.

אם כנים דברינו, יש להבין את גם את תהליך ההלבנה של הלשון באופן עמוק יותר. הצבע הלבן לא נבחר סתם כך כסמל לכפרה. לבן הוא צבעו המקורי של הצמר, אשר נחשף כאשר מקלפים מעליו את קליפת הצבע האדום. המסר העמוק של יום הכיפורים הוא שחטאי עם ישראל אינם אלא צבע, קליפה חיצונית, וכאשר מבינים את מקומם האמיתי הם נמוגים מאליהם.

הלבנת הלשון של זהורית, אם כן, איננה סימן חיצוני, אות להתקבלות העבודה. אדרבה, זוהי עצם העבודה שעלינו לבצע ביום הזה: להבחין בין השעיר המשתלח לשעיר הפנימי, בין הצבע האדום לצמר הלבן, בין החטאים שנדבקו בנו לאורך השנה לנשמה הטהורה שניתנה בקרבנו. "שחורה אני כל ימות השנה, ונאוה אני ביום הכיפורים".

הכותב לומד ומלמד בישיבת הר עציון וחוקר בארגון רבני צהר

המאמר מבוסס על הספר "מבית לפרוכת - פשט עיון ומשמעות בעבודת יום הכיפורים". ניתן להשיג בחנויות הספרים ובאתר 'מרכז הלכה והוראה', לפרטים: office@halachaed.org.il; 02-547-4542

עוד אין תגובות, היו הראשונים להגיב!
כתבו תגובה

המשך באמצעות

שכחתי סיסמה
אין לך שם משתמש באתר? צור חשבון

יצירת חשבון חדש

אני מאשר את תנאי השימוש באתר