מעבר לשאלות ההלכתיות שתשעה באב שחל בשבת מעורר, דורשת שבת כזו גם התייחסות רעיונית. מה אומרת לנו שבת של תשעה באב על האבלות שלנו? אפשר להתייחס לשאלה זו במגוון אופנים, וזה שאתייחס אליו כעת אינו עומד כנגד אחרים, אלא מהווה חלק מהתמונה שאפשר להרחיב.
במאמרו "אבלות ישנה ואבלות חדשה: אבלות היסטורית ואבלות אישית" משרטט הגרי"ד סולובייצ'יק את התהליך ההלכתי ההפוך שמהווים דיני אבלות במקרה של פטירת קרוב ביחס לדיני בין המיצרים ותשעה באב. במקרה של אבלות על קרוב ההלכה מתייחסת לתגובה הספונטנית העוצמתית של האדם עצמו, ומקנה לה מבנה וסדר. באבלות הישנה של עם ישראל המתאבל על החורבן, לא מדובר ביציקת תוכן לשבר קיים, אלא בתהליך הדרגתי שבו הלכות אבלות מכניסות אותנו למצב של אבל. הפער הזה מסביר את המהלך ההפוך של דיני אבלות בכל אחד מהמקרים- באבלות אישית דיני אבלות הולכים ומתפוגגים- מהעוצמה הגבוהה ביותר באנינות ואחר כך בשבעה דרך דיני השלושים והשנה. באבלות הציבורית הישנה, הולכים ומתעצמים דיני האבלות, עד שבתשעה באב עצמו הם מגיעים לשיא ומקבילים מבחינות רבות לדיני שבעה.
במקומותינו רווח מנהג של האשמות הציבור, ובחלק זה של השנה מתרבות האמירות הזועקות על היעדר רגשות אבל בימי בין המיצרים. מדי שנה מתפרסמים מאמרי תוכחה על כך שאנשים שחיים היום אינם מרגישים אבלים מספיק על החורבן. בהתאם רבים חושבים שדיני האבלות בתקופה זו בשנה אמורים לשקף תחושת אבל פנימית וספונטאנית שהם אינם חשים. לא רק רגשות אשם מתעוררים באופן זה, אלא לא פעם מתמעטת כך המחוייבות לקיום דיני האבלות של בין המיצרים, שנתפסים כרלוונטיים למצב שהאדם אינו נמצא בו.
אולם כאמור, דיני האבלות בימים אלו אינם משקפים אבלות קיימת אלא מייצרים אותה- ההלכה מדריכה אותנו כיצד לפעול על מנת להעצים את תחושת האבל ולהתכנס בעצמינו בהדרגה, עד שנבוא למצב שבו נשב על הרצפה בליל התענית, וחרבנה של ירושלים לפני קרוב לאלפיים שנה יהיה עבורינו קרוב ומיידי. עלינו להקפיד על הלכות אבלות כי זו ההלכה, והיא משנה אותנו. לא כיוון שהיא מתאימה לתחושה שהיתה לנו לפני כן.
שבת שהיא תשעה באב מחדדת את התפקיד של ההלכה ביצירת הרגשות שלנו. האבל שלתוכו אנחנו מתכנסים מזה תקופה מושהה, והשבת מקבלת את מלוא תשומת הלב, עם החיוב לשמוח בה. מחלוקת הפוסקים האם זוהי שבת רגילה לגמרי או שיש בה מעט אבלות בסתר (ופסק האשכנזים בעקבות הרמ"א הוא שיש אבלות שבצנעא, כלומר לא מקיימים יחסים- כמו בדין של שבעה שרוב דיניה אינם מתקיימים בשבת) אולם ככלל, שמירת שבת כהלכתה סותרת את האבלות. ושבת גוברת.
בשבת כמו גם בתשעה באב יש סט של פעולות שאנו מבצעים, והם משפיעים על עולמינו הרגשי והופכים את היום למה שהוא עבורינו. אנחנו עמלים כדי ששבת תהיה יום מיוחד ומשמח בהכנות לקראתה ובסדר היום שלנו בשבת. בתשעה באב אנחנו נדרשים לפעול כאבלים ומתוך כך להפוך לאבלים גם בתוכינו. נדרש כאן מאמץ מודע מאיתנו, בחירה להתאבל.
עוד נזכה בעז"ה שצום החמישי יהפוך לנו לששון ולשמחה. עד אז, העובדה שבאופן ספונטאני היינו ששים ושמחים כעת אלמלא ההגדרות ההלכתיות לא אמורה להרחיק אותנו מההלכה אלא לחדד את הצורך שלנו בהלכה. אל לנו להצטער על היעדר האבל מחיינו ללא ההגדרות ההלכתיות, אלא לשמוח בכך שיש בידינו כלים הלכתיים שבאמצעותם נוכל לחבר את עצמינו ל"תודעת הזמן המאחדת" (כהגדרתו של הרב סולובייצ'יק) ובאמצעותה אל הנצח.