יש קשר בין היום השביעי לשנה השביעית לא מהבחינה המספרית בלבד, כי אם מצד התוכן המשותף. את שניהם מכנה התורה בשם שבת, מלשון שביתה. אך לשניהם יש מגמה אחת: מה שעושה היום השביעי בזמן עושה השנה השביעית בארץ. אם ששת ימי המעשה הם כנגד ששת אלפים שנה של עולם, הרי שהיום השביעי הוא מעין עולם הבא. אם מטרתה של השבת בזמן היא עדות על בריאת העולם ועל בוראו, מטרתה של שבת הארץ היא אותה עדות. האמונה חיה בנו במעגל של ימים ובמעגל של שנים.
לשני המקדשים היה גורל משותף של מקום וזמן. כך קובעת הברייתא (תענית כט): "מגלגלים זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב. אמרו: כשחרב בית המקדש בראשונה, אותו היום תשעה באב היה, ומוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית הייתה, ומשמרתה של יהויריב הייתה.. וכן בשניה". שבת ושביעית הם ביטוי של שבע הנוגע בהוויית הבריאה וגאולתה. חכמים ידעו לציין את ערב שבת בין השמשות, כדי להבדיל בין חול לקודש. מוצאי שבת מבדיל אף הוא בין קודש לחול. כשם שקודם השבע יש בו מן החול ומן הקודש, אף מוצאי השבע יש בו עירוב של קודש וחול.
בריאת שמים וארץ הייתה חסרה, עד שבערב שבת בין השמשות היה צורך לברוא עשרה דברים מיוחדים שלא נבראו קודם. הסמיכות בין עשרת הדברים לשבת מקבלת השפעה של מעין עולם הבא. אף מוצאי שבת בתחילת ימות החול, אינו חול אלא כונס אף הוא בתוכו קדושה של מעין עולם הבא. המבדיל ביניהם אינו רק בשל הזמן הקודם או המאוחר לשביעי, כי אם בהבנה שהראשון שואף אל הקדושה, והשני הכיל אותה. חורבן של מוצאי שבת, עניינו הפסקה של קדושה והרס של תהליך גאולה.
שבת ושביעית הם שבע כפול שבע. יש כאן ביטוי של קדושה כפולה המכינה לקראת השמונה. אך מוצאי שבת ומוצאי שביעית הם השמונה בעצמם, הנשבר ומתנפץ לרסיסים של ערגת גאולה. הדעת בערב שבת של אכילה מהעץ בגן עדן, מופיעה במוצאי שבת. מה שניתן בערב שבת ללא הבדלה בין טוב לרע, הפך במוצאי שבת להבדלה בין קודש לחול ובין אור לחושך. הבדלה בתחילת ימי חול, כמוה כברכת 'חונן הדעת' בתחילת ברכות של חול.
"גדולה דעה שניתנה בתחילת ברכה של חול" (ברכות לג). 'אתה חונן לאדם דעת' ו'אתה חוננתנו מדע', מבקשת את הדעה והבינה מחונן הדעת. הדעה של אכילה מעץ הדעת תוקנה על ידי בניין המקדש. "גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות" של שם ה', ו"גדול מקדש שניתן בין שתי אותיות" (גמרא שם). "כל אדם שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו", הוא תיקון של מוצאי שבת לסטיה של ערב שבת. הדעת שיכולה להבדיל בין טוב לרע ובין קודש לחול, יכולה גם לחבר ביניהם. מתוך ידיעה של הבדלה, יכול לבוא חיבור ועילוי של חול מקודש ומקודש על חול.
חיבור בין חול לקודש הוא שאיפה אל הקדושה בערב שבת. אך חיבור בין קודש לחול הוא השפעה של הקודש על החול. חורבן במוצאי שבת ומוצאי שביעית כדהשתא, הוא חורבן של הדרגה השמינית של תורה, גאולה ועולם הבא. לזה יש להוסיף את ההבנה, שתיקון של חורבן בשמיני יכול להיות רק במוצאי שביעית. "בשישית קולות, בשביעית מלחמות, מוצאי שביעית בן דוד בא", אומרת הגמרא (סנהדרין צז). חורבן של מוצאי שבת ומוצאי שביעית, מוכן להופעה של בן דוד באותו זמן.
על השאלה מה ראו לומר גאולה בשביעית? מפני מה תיקנו חכמים ברכת גאולה בתפילת עמידה כברכה שביעית? "אמר רבא: מתוך שעתידין ליגאל בשביעית, לפיכך קבעוה בשביעית. והאמר מר: בששית קולות, בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא? מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא" (מגילה יז). לגאולה במוצאי שביעית יש אתחלתא דגאולה בשביעית. השבת והשביעית הם התחלה של גאולה הבאה בשמיני. חורבן של מוצאי שבת ומוצאי שביעי הוא זמן של שבר, אך גם זמן של חיבור ותיקון. חורבן במוצאי שביעית הוא זמנו של בן דוד.
על אחת כמה וכמה בתשעה באב שהוא מעין עולם הבא השנה. אבלות שנדחית מפני שביעי, ומתכוננת לחג שמח של יום טוב עולמי, מאירה אותו באור של מעין עולם הבא. אתחלתא דגאולה בשביעי, מראה את הגילוי הגדול במוצאי שבת ומוצאי שביעית של בן דוד. ירושלים נבנית. העיר רבתי עם שרתי במדינות הולכת ומתקוממת. "מציון מכלל יופי אלוקים הופיע". אין לך קץ מגולה מזה. ילדים וילדות משחקים ברחובותיה.
תחזינה עינינו כיצד הפך "איכה ישבה בדד" ל"איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים". איך הפכה בדידות של חורבן ושבר שח פירוד, לכוסף של חיבור בין הדוד לרעיה. צאינה וראינה בנות, ציון כיצד התחלף "איכה יועם זהב" בירושלים של זהב. העיר אשר בדד יושבת, הפכה לתל שכל פיות פונות אליו. העיר הבנויה לתלפיות, מתכוננת באתחלתא דגאולה לבן דוד של מוצאי שבת ומוצאי שביעית. אשרי העם שככה לו.