כל אימת שיהודי מתחיל לכתוב על בעיית לימוד התלמוד בבתי הספר ובכלל, הוא תמיד יתחיל את דבריו כך: בעיה קשה זו נדונה אצל הוגים, אנשי רוח, ומחנכים רבים וטרם הגיעה אל פתרונה. יתר על כך, נראה כי הבעיה מחמירה יותר מיום ליום.
ובכן, אף אני אתחיל את דברי כך: בעיה קשה זו נדונה...
מה יש בו ב'מקצוע' זה שלא ניתן לפיצוח? האם יש בו רכיבים סודיים שכה מקשים את הלמידה? מדוע אין מערכת החינוך על שלל תקציביה , מחקריה וניסיונה לא מצאה עד כה את הנוסחה הנכונה להוראה מועילה ואטרקטיבית של הנושא?
טור זה לא יסקור את מרכיבי ה'מקצוע' או את הניסיונות שנעשו ונעשים בכדי לקרב את קהל הלומדים אל הנכס הרוחני החשוב ביותר של העם היהודי לאחר התנ"ך. נהרות של דיו נשפכו על סקירות אלו ו'אין מנחם'.
גם אני, כותב שורות אלו ניסיתי ועדיין מנסה את כוחי בהצעה העונה לשם 'שיטה מחודשת' להוראת המשנה והתלמוד בעידן המחשב. אף שהשיטה הומלצה על ידי מפקח מוביל במערכת איני יכול להיות איש בשורות. נדמה שאוכלוסיית הלומדים מתחלקת לשלשה חלקים: האוהבים ללמוד תלמוד, המוכרחים ללמוד תלמוד (בעיקר תלמידי בתי הספר התיכוניים במערכת החינוך הדתית), והמדירים רגלם מהוויות אביי ורבא, ואף זאת בלשון המעטה.
באותן מקומות בודדים בהן הצליחה נוסחה מסוימת לשפר מעט את המצב, תמיד תיווצר בעיה של המשכיות ורציפות לאחר שתפוג ההתלהבות של הניסוי החדש. מורים ותלמידים יחזרו לסורם וכמו בשאלת מזג האויר השאלות וההתעניינות לא ישנו אותו. האוהבים ימשיכו לאהוב ואף להגביר את אהבתם, המוכרחים ימשיכו ל'עקם את האף' ולסלוד והמדירים יברחו עוד יותר.
חלק מן התלמידים שעברו למכינות ולא למדו תחת לחץ הציונים וההספק והדבר עלה בידם, יכולים לכאורה להצביע על הנוסחא הגואלת. כך חשבתי פעם. לצערי אני שומע כי גם במכינות משחררים תלמידים משיעורי התלמוד ומגוונים את תוכנית הלימודים כך שגם קבוצת המדירים תמצא את מקומה במכינה. אין לי מספרים מוכיחים וגם אין צורך בכך. תוכניות הלימודים המגוונות מאוד, שבהם מתרוקנים משבצות התלמוד לטובת 'חסידות' או 'קבלה' מעידים כאלף עדים כי טרם נמצאה הנוסחא הגואלת.
נקודת אור אחת מצאתי במחקר האיכותני שעשיתי במכינות. תשובה אחת חוזרת על עצמה באופן כמעט מדעי. לשאלה, ממתי התחלת להקדיש זמן גדול יותר ללימוד התלמוד? משיבים המתחברים החדשים לאוצרות הרוח של העם היהודי בהאי לישנא: 'מרגע שהתחלתי לאהוב את זה'.
ובכן, זה כנראה הסוד הגדול. להבדיל אלף אלפי הבדלות, ובדומה לשתיית בירה מרה, מתחילים לשתות כוס מליאה רק לאחר שלומדים ליהנות ממנה. כל השיטות המוצעות צריכות לגרום לדבר אחד שבלעדיו לא ימצא פתרון: להאהיב את הלימוד .
נמצאנו למדים שלא תיתכן שיטה אחת ייחודית שתפצח את הנוסחה. מורה המלמד בשיטת 'ישראל סבא', בלי טכנולוגיה ובלי מתודולוגיה חדשנית ובלי שיטות מעוררי חשיבה מסדר גבוה, אך גורם לתלמיד לאהוב את הטקסט , פשוטו כמשמעו, יצליח וברכת ד' תהא נחלתו.
המתיקות של התורה היא הגורם היחיד שמעניק כוח אין סופי להתמיד ולהעמיק בפיצוח הסודות של התלמודים. אם שותה בירה יעקם פיו ויפלוט משפט כמו: הבירה הזו מרה ואיני מבין מה טעם אתם מוצאים בה! אות הוא כי האיש טרם התחיל לאהוב. שום מינון ושום נוסחת המתקה לא תעזור לאיש זה עד שידע ליהנות מבירה מרה. לדידו, המרירות הוא סודה של הבירה ובלעדיה אין טעם לשתייתה. המרירות החיצונית הגסה הופכת להיות מתיקות מעודנת ופנימית שאין כמותה.
הכותב חבר בארגון רבני בית הלל