בחג השבועות אנו קוראים את מגילת רות המשקפת, בין השאר, את המתח בין המעמד הרוחני והכלכלי הגבוה ביהודה, לבין גורמים זרים, דחויים ושוליים בחברה.
המגילה מספרת:
'וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, לָגוּר בִּשְׂדֵי מוֹאָב--הוּא וְאִשְׁתּוֹ, וּשְׁנֵי בָנָיו. וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי וְשֵׁם שְׁנֵי-בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, אֶפְרָתִים--מִבֵּית לֶחֶם, יְהוּדָה; וַיָּבֹאוּ שְׂדֵי-מוֹאָב, וַיִּהְיוּ-שָׁם'.
איש בלשון התנ"ך מעיד על חשיבות, וכפי שאומר המדרש ש'אלימלך גדול הדור היה'. ודווקא משום כך הצפייה ממנו הייתה שלא יסתלק ויעזוב את המערכה כאשר ישנו רעב בארץ, כאשר ישנו קושי, אך הוא הכזיב. כך שכבר בהתחלה מערערת המגילה את המוסכמה כאילו מי שנחשב גדול ומכובד, הוא אכן כזה, ומגלה לנו שדווקא הנכבדים העלולים להכזיב בבוא עת המבחן.
בהמשך המגילה, היא מדגישה את עליבותן של נעמי, שירדה מנכסיה, ורות המואביה הנחשבת זרה ודחויה, אשר נאלצות ללקוט שיבולים מאחור בשדה, 'אחרי הקוצרים' - לשון ביזוי והשפלה.
בועז, בעל השדה, אשר מגיע ממשפחה נכבדה ועשירה, מכיר בכך שאין לשפוט את רות על פי מוצאה, והוא מדגיש שהוא עצמו מתייחס אליה בהתאם לאופן התנהגותה:
'וַיַּעַן בֹּעַז, וַיֹּאמֶר לָהּ--הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר-עָשִׂית אֶת-חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ; וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי, אֶל-עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם. יְשַׁלֵּם ה', פָּעֳלֵךְ; וּתְהִי מַשְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה, מֵעִם ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר-בָּאת, לַחֲסוֹת תַּחַת-כְּנָפָיו'.
גם מהזהרותיו של בועז לקוצרים לא להכלימה ולא לגעור בה, אנו למדים שקודם לכן סבלה רות מרורים והשפלות.
נעמי מבקשת להינשא לבועז, אך ישנו גואל קודם, ולכן בועז מציע לו לגאול. סרובו של הגואל גם הוא מגלה את הרתיעה הגדולה שהייתה להינשא לזרה הזו, מבני מואב - וַיֹּאמֶר הַגֹּאֵל, לֹא אוּכַל לגאול- לִי--פֶּן-אַשְׁחִית, אֶת-נַחֲלָתִי; גְּאַל-לְךָ אַתָּה אֶת-גְּאֻלָּתִי, כִּי לֹא-אוּכַל לִגְאֹל.
המגילה מגדילה לעשות כאשר היא בוחרת לסיים בהבהרה כי מהזרה, הענייה, הבזויה הזו, יצא דוד מלך ישראל, וכאן זהו לא המקום היחיד שישנה התייחסות לכך. מדרשי חז"ל רבים מדגישים את חוסר הייחוס של דוד המלך ומורכבות הרקע להולדתו.
הרעיון הזה של שלילת הייחוס, הכבוד והעושר כפרמטרים לגדולה אמתית, חורז גם את ענייניו הנוספים של חג השבועות.
חכמים מדגישים כי התורה נתנה דווקא על הר סיני שהינו הנמוך והפשוט, כלשון המדרש:
'גאות אדם תשפילנו, זה תבור וכרמל, שבאו מסוף העולם, מתגאים לומר שאנו גבוהים ועלינו הקב"ה נותן את התורה. ושפל רוח יתמך כבוד, זה סיני, שהשפיל את עצמו לומר שאני נמוך, ועל ידי כך תמך הקדוש ברוך הוא כבודו עליו, ונתנה עליו התורה וזכה לכל הכבוד הזה, כמה דתימא: 'וירד ה' על הר סיני' (במדבר רבה, יג, ג).
הקב"ה יורד למטה ומשכין את שכינתו דווקא על השפלים. מקורות חז"ל רבים נוספים מבססים את הרעיון הזה שתורה, מלוכה, גדולה יכולים להינתן גם, ואולי במיוחד לשפלים, לדחויים - 'היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה' ועוד.
הפרשה הראשונה לאחר מעמד הר סיני ועשרת הדברות, הנה פרשת משפטים - הפותחת ב- 'ואלה המשפטים' - ועל כך אומר רש"י: "וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים - כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים, ואלה מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני".
פרשה זו עוסקת בחלקים ניכרים בה בחוקים סוציאליים שמטרתה להגן על החלשים - העבד, העני, היתום והאלמנה. חכמים מחדדים כי מעמדם הרוחני של חוקים אלה, הינו גבוה ונשגב בדיוק כמו מעמד התורה עצמו. אין מדובר רק ברגע אחד מרומם נשגב שבו התעלה כל עם ישראל לדרגות רוחניות גבוהות, אלא שאת הרגע הזה יש לפרוט ביום-יום, בין השאר ביחס הוגן ושוויוני לחלשים לנזקקים.
חכמים מבהירים כי זוהי הסיבה מדוע קוראים את מגילת רות בשבועות - יום מתן תורה. משום ששתיהן: המגילה והתורה עוסקות בחמלה, הרחמים והחסד כלפי כל אחד, יהיה אשר יהיה - 'ולמה קורין מגילה זו בחג שבועות? שמגילה זו כולה חסד, והתורה כולה חסד'.
חג השבועות הוא גם יום פטירת הבעש"ט, מייסד החסידות, שמרכז עניינה הוא ההכרה בערכו של כל אדם, פשוט ככל שיהיה.
היחס השוויוני, ההוגן והמכבד לחלש מודגש, בשבועות בפרט, ובתורה בכלל, ראשית לכל משום שזהו עקרון נכון, הוגן וצודק. אבל מלבד זאת יש כאן הכרה ש'מלוא כל הארץ כבודו', כלומר העולם כולו הינו בריאה אלוקית, ועל מנת להופיע זאת, צריך שלכל פרט ופרט תהיה הזדמנות לבטא את כוחותיו ואת הייחוד שלו. אם ההזדמנות להשפעה, לפעולה משמעותית לחיים של ערך ומשמעות, תינתן רק לשכבת עילית מסוימת, יהיה כאן פספוס והחמצה של המון כוחות שיכלו לבוא לעולם, אבל נחסמים בשל נסיבות חיצוניות.
באותה מידה גם הטיפוס שלנו בימי הספירה, יום-יום מדרגה מדרגה, מיציאת מצרים ועד לחג השבועות, אין משמעו כי כל מדרגה מוחקת את חברתה, אלא שלכל מדרגה ייחוד ועניין שלה, וחג השבועות כולל את כולן. לכן איננו סופרים 'היום יום אחד לעומר, היום יום שני לעומר' וכו', אלא 'היום שני ימים לעומר, שלושה ימים לעומר' וכו'. כי כל יום כולל גם את זה שקדם לו, וכן הלאה.
אחד המסרים של חג השבועות, אם כן, היא הערכה לכל אחד על פי מקומו, על פי הפוטנציאל הטמון בו. ההבנה שמכל אחד יכול לצאת דוד המלך, וכי היכולת ללמוד מכל דבר ועניין נובעת מענווה והבנת ערכם של כל הדברים הסובבים אותנו. זו הבנה אשר מבקשת לכלול את כל המדרגות, וכל הפנים, ומתוכה אנו באים לייקר ולכבד את היופי, התוכן, של כל מפגש שלנו, ובייחוד עם אלה שאנו פוגשים סביבנו בשגרה היומיומית.
חג שמח!