"אילו היה יודע בועז...עגלות פטומות היה מביא"

המדרש שלפנינו הוא טקסט מעצים ומחזק, שיכול לשמש מנוף לצמיחה אישית, מקור השראה ואבן שואבת, הצופן בחובו את היכולת והאפשרות להוביל את האדם לחיים משמעותיים יותר

חדשות כיפה יעל לוין 21/05/15 10:52 ג בסיון התשעה

"אילו היה יודע בועז...עגלות פטומות היה מביא"
Shutterstock, צילום: Shutterstock

במדרש ויקרא רבה, ובמקבילה לו ברות רבה, מצוי מדרש המתייחס לפעולות שנקטו בהן ראובן, אהרן ובועז, ומוטעם שהן היו יכולות להתבצע על ידיהם ביתר עוצמתיות ובצורה ראויה יותר. וכך נאמר במדרש ויקרא רבה: "אמ' ר' יצחק בר מריון למדתך התורה דרך ארץ שכשאדם עושה מצוה יהא עושה אותה בלב שמח, שאילו היה ראובן יודע שהקב"ה כותב עליו 'וישמע ראובן ויצילהו מידם' (בראשית לז, כא), בכתפו היה טוענו ומוליכו אצל אביו. אילו היה אהרן יודע שהק' כותב עליו 'וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו' (שמות ד, יד), בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. אילו היה יודע בועז שהק' כותב עליו 'ויצבט לה קלי' (רות ב, יד), עגלות פטומות היה מביא ומאכילה" (ויקרא רבה, מהדורת מרגליות לד, ח, עמ' תשצ).

מדרש זה עומד על הצורך והנחיצות שאדם יקיים מצווה מתוך תנועה נפשית של שמחה, דבר שמסוגל להובילו לעשותה ביתר התלהבות, ובעקבות כך התוצאה והתוצר הסופיים יכולים בפועל להיות טובים ומשופרים יותר. קרוב לשער שהעיקרון הטמון בבסיס המדרש מעוגן בתקופתו של הדרשן עצמו ומשקף תפיסה רעיונית שביקש לקדם ולהפיץ, תוך שמצא לה סיוע ואסמכתא במעשיהם של אישי תנ"ך ששימשו בעבורו שופר לגישתו. ממקור זה משתמע כי כרגיל אדם אינו ממצה את מלוא הפוטנציאל הטמון בו, אולם בהימצאות כוח מאיץ וגורם מדרבן יכול הוא להשיג הישגים גבוהים יותר מהמקובל ומהמצופה. במדרש הנדון אנו שומעים כי לו ידעו אותם גיבורי המקרא שמעשיהם עתידים היו להיות מתועדים לדורי דורות, היו הם פועלים ביתר נמרצות, ומעשיהם היו יכולים להיות מצויינים ומצטיינים יותר.

מעשי האישים האלה, לו היו מתקיימים בצורה אופטימאלית, היו גורמים שמחה יתירה לנמעניהם, ובאותה המידה האדם עצמו נדרש ונתבע למלא מצווה מתוך שמחה שלימה וגמורה. ראוי להזכיר כי למרות שנקודת ההידרשות הרשמית של המקורות היא לעשיית מצווה, הרי שבפועל הדוגמאות המובאות נוגעות יותר לתחום של מידות טובות וגמילות חסדים, ולמעשה הן אינן מתייחסות בצורה גלויה ומפורשת לתרי"ג המצוות.

בהתאם למדרש לא הכירו דמויות אלה בזמן אמת את מלוא גודל המשמעות של המעמד שהיו מצויים בו ואת השלכותיו, הן לא היו מודעים לרושם הכביר שמעשיהן עתידים היו להותיר אחריהן, ופעולותיהן באותה השעה נידמו בעיניהן כפעולות שגרתיות ובעלות חשיבות מינורית ופחותה יותר בהשוואה למה שהתברר והתחוור להם בהמשך הזמן בפועל.

המדרש שאנו דנים בו אינו משקיף בעין שלילית גמורה על הצורך של האדם להיות מונע באמצעות כוח מדרבן, ולעתים גם באמצעות הכרה חיצונית, כמנוף מסייע אשר על ידם יוכל להגיע לפסגות ולשיאים שאליהם אולי לא שאף מלכתחילה ושייתכן שלא סבר שיוכל לחתור לעברם.

חשוב לציין כי במקבילה ברות רבה (מהדורת לרנר ה, ו, עמ' 136, 138) גוף המאמר, דהיינו תוכן הדוגמאות עצמן, מובע בסגנון דומה לנוסח ברות רבה, אולם מבחינה עניינית ניכר הבדל והפרש בין שני המקורות במה שנוגע לחלק הפותח. וכך נאמר בראש הקטע ברות רבה: "א"ר יצחק בר מריין, בא הכתוב ללמדך שאם יהא אדם עושה מצוה יהא עושה בלב שלם". קטע זה מעלה על נס את ההכרח לקיים מצווה מתוך שלימות, והוא מטעים כי התנהלותן של הדמויות הללו הייתה כרוכה בחיסרון מסוים; הן לא מיצו עד תום ובאופן הראוי והמיטבי את יכולותיהן וניכרה אצלן החמצה מסוימת.

יצויין כי בעוד אשר ויקרא רבה נמנה על המדרשים הקלאסיים ונערך בארץ ישראל במאה החמישית או השישית לספירה, הרי שרות רבה נמנה עם מדרשי ארץ ישראל הבתר-קלאסיים, ומכיל בבסיסו חומר מהמאה החמישית לצד הוספות מאוחרות יותר, והוא נערך ככל הנראה במאה השמינית לספירה. מבחינה זו, ייתכן שהמקבילה ברות רבה משקפת גרסה אלטרנטיבית למקור בויקרא רבה, ולחילופין אפשר שהיא מאוחרת בזמן בהשוואה אליו.

לאחר מאמרו של רבי יצחק בר מריון (או מריין) מובאת בהמשך הישיר, הן בויקרא רבה והן ברות רבה, דעתו של רבי לוי הסובר שמעשיו של כל אדם נרשמים ומתועדים בספר. וזה לשון הנאמר בויקרא רבה: "ר' כהן רבי יהושע דסיכנין בש' ר' לוי לשעבר היה אדם עושה מצוה והנביאין כותבין, עכשיו שאין נביאין מי כותב אותה, אליהו ומלך המשיח, והק' חותם על ידיהם, דכ' 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו'" (מלאכי ג, טז) (ויקרא רבה, שם, עמ' תשצ-תשצא). קטע זה מובא ברות רבה (שם, עמ' 138) בשינויי לשון מסוימים. יש להעיר כי עצם התפיסה שמעשי האדם נכתבים בספר נמסרת כבר משמו של רבי יהודה הנשיא במשנת אבות (ב, א), במאמרו הנודע: "והסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה דע מה למעלה ממך עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין."

* * *

המדרש שאנו דנים בו על שני חלקיו נושא את הבשורה לפיה ראוי לאדם למקסם את עצמו ולשאוף לגבהים נשגבים יותר מכפי שנדמה לו מלכתחילה שהוא מסוגל להגיע לעברם, והוא מבקש להביא את האדם למיצוי מלוא הפוטנציאל האישי שלו על מנת שיחיה חיים של מצויינות.

פעמים רבות כוחותיו המיוחדים של האדם נחשפים וניכרים בעיקר בעתים מיוחדים, כגון בעתות משבר, אולם המדרש שאנו עסוקים בו מציב בפני האדם, לטובתו של האדם, דרך חיים של ניצול מירבי של הפוטנציאל הגלום בו, מימושו והוצאתו מן הכוח אל הפועל כהוויה קיומית נורמטיבית, מתמשכת ומתמדת.

המדרש שלפנינו הוא טקסט מעצים ומחזק, שיכול לשמש מנוף לצמיחה אישית, מקור השראה ואבן שואבת, הצופן בחובו את היכולת והאפשרות להוביל את האדם לחיים משמעותיים יותר. זהו במלוא מובן המילה טקסט המבטא תפיסה ניו אייג'ית, ובשל כך כמדומה שהוא רלוונטי באורח מיוחד וביתר שאת עבור בני דורנו.

לפנינו מקור נאה הראוי אף לשמש כטקסט יסוד בקורסים לאימון אישי. הדוגמאות המפורטות בו מספקות כלי נאות לתרגול מעשי של המצבים כפי שאירעו בפועל בהשוואה להתגלמותם האופטימאלית, ואפשר להוסיף עליהן דוגמאות אחרות, בין היתר מעולמם ומהווייתם של המשתתפים.

למרות שהדוגמאות המוזכרות במדרש מתייחסות לפרקי זמן שונים, כאשר אחת מהן בלבד קשורה ישירות למגילת רות, כמדומה שהמועד של חג השבועות ומתן תורה הוא זמן ראוי במיוחד להגות במקור זה ולהפנים את המסרים העולים מתוכו.

👈 אומץ הוא לא רק בשדה הקרב - הכנס שישבור לכם את הקונספציה. יום ראשון הקרוב 31.3 מלון VERT ירושלים לפרטים נוספים לחצו כאן