עם ישראל יוצאים ממצרים ועוברים כמה וכמה תחנות עד שהם מגיעים להר סיני, בראש חודש סיוון. בכל המסעות של עם ישראל כתוב "ויסעו... ויחנו" בלשון רבים. אולם בחנייתם לרגלי הר סיני כתוב "ויחן שם ישראל נגד ההר" ואומר המדרש "כאיש אחד בלב אחד".
תחושת אחדות היא תמיד תחושה חשובה. היא מובילה לאהבת חינם ולקיום כל המצוות שבין אדם לחברו. אולם, מדוע רק לפני קבלת התורה הצליחו עם ישראל להגיע למדרגה הזו, ובכלל מה הקשר של מדרגה גבוהה זו למתן תורה דווקא?
נחדד את השאלה עם דברי הגמרא במסכת שבת (ל"א עמוד א'). הגמרא מספרת על גוי שבא לשמאי וביקש להתגייר בתנאי ששמאי ילמד אותו את כל התורה כולה בעודו עומד על רגל אחת. שמאי הקפיד עליו, וגירש אותו. אותו הגוי הלך גם להלל עם אותה בקשה מוזרה.
אמר לו הלל: "מה דסני עלך לחברך לא תעביד. זו כל התורה כולה, ואידך פירושה הוא זיל גמור". מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך. זו כל התורה כולה, אומר הלל, שאר התורה זה פירוש של המשפט הזה. דברי הלל לא מובנים - אפשר להבין שכל המצוות בין אדם לחברו נובעות מהכלל של "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", אבל מה הקשר למצוות שבין אדם לקב"ה?
הקבלה מלמדת אותנו שכולנו חלק אלוק ממעל. הנשמות של כולנו הן חלק מהשי"ת. בהיות שה' הוא אחד ויחיד, למעשה כולנו, כל עם ישראל, חלק ממערכת מחוברת אחת. מבחינה רוחנית כולנו אחד. ההפרדה בין אני ואתה והוא היא חלק מהאשליה של העולם הזה. העולם הזה נקרא "עולם השקר". חלק מהשקר הוא האשליה שכול אחד מאיתנו מנותק מהשני והוא יחידה בפני עצמה.
כשאני פוגע חלילה בחבר אני פוגע למעשה בעצמי, כי אני והוא חלק מאותו שלם. זה מה שאמרו חז“ל: "כל ישראל ערבין זה בזה". אולם יותר מזה - השני, בדיוק כמוני, הוא חלק אלוק ממעל, אם אני פוגע בזולת אני פוגע למעשה בקב"ה בכבודו ובעצמו, חס ושלום!
לכן, למעשה, אין כל הבדל מהותי בין מצוות בין אדם לחברו למצוות בין אדם למקום. ולכן יכל הלל להגיד לאותו הגוי שכל התורה כולה מסתכמת במשפט "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". המשפט הזה כולל ומקיף את כל התורה, על שני חלקיה - בין אדם למקום ובין אדם לחברו.
אגב, מעניין שהמדע המודרני מתחיל היום לגלות ממצאים העולים בקנה אחד עם רעיונות שהתורה אמרה לפני זמן רב. יש היום מכשירים מיוחדים שיכולים לבדוק איזה אזור במוח פועל בזמן עשיית פעולות שכליות מסוימות. גילו למשל, שכאשר אני רואה חפץ מסוים בפועל, וכאשר אני עוצם את עיני ומדמיין את אותו החפץ - פועלים אצלי במוח בדיוק אותם האזורים.
במילים אחרות - אותו אזור במוח לא יודע להבדיל בין דמיון למציאות. החלק המעניין יותר לענייננו הוא - שגילו שאם אני מדמיין אותך מזיז את הראש מופעלים אצלי אותם איזורים במוח כאילו שאני הזזתי את הראש שלי ולא כאילו שראיתי אותך מזיז את הראש שלך.
כלומר, אזורים מסוימים במוח לא יודעים להבחין בין אני לבין הזולת. זו אגב הסיבה לזה שאנשים מרחמים על אנשים אחרים, אפילו זרים, שנמצאים במצוקה. הרגש שלהם חושב שהם עצמם במצוקה. האם תובנה חדשה זו עוזרת להבין טוב יותר את מאמר חז"ל "המתפלל על חברו הוא נענה תחילה"? בוודאי.
מכאן גם מובנת התשובה לשאלה כיצד דווקא לפני מתן תורה זכו עם ישראל לאחדות מופלאה זו. הרי דרגת הנבואה של משה רבנו במשך 40 שנה במדבר היתה כמו דרגת הנבואה של כלל ישראל בשמיעת שתי הדברות הראשונות. בכדי להגיע לדרגת הנבואה שהייתה לעם ישראל בקבלת התורה, שמיעת קול ה' בלי מחיצות, חייבים להיות בממד רוחני גבוה.
בממד הרוחני, כאמור, כולנו אחד. הפירוד הוא אשליה של העולם הגשמי. ממילא, היה צורך בסיעתא דשמיא מיוחדת לפני מתן תורה, שעם ישראל ירגישו את האחדות, שהרי רק כך הם כשירים לדרגת הנבואה שתאפשר את קבלת התורה.
גם היום, ניתן להפוך את הימים שבין ראש חודש סיוון, היום שבו חנו עם ישראל לרגלי הר סיני באחדות, לבין אסרו חג של שבועות, שהוא יום קבלת התורה לדעת רבי יוסי, ל"שבוע האחדות היהודי". אמת שכל השנה כולה אנו מצווים לאהוב את האחר, אבל ניתן להקדיש בשבוע זה יותר זמן לשיעורים ופעילויות לקירוב לבבות, כדי להמחיש לעצמנו ולזולתנו שקבלת התורה ואהבת חינם חייבים לבוא ביחד.
הרב אלדד יונה הוא ראש בית המדרש חי"ש - בית מדרש חרדי ישראלי (זרם חרדי המאמין שעל החברה החרדית להשתלב במדינה ובחברה, תוך שמירה על צביונה ואורחות חייה).